תנועה

״נולדתי בירושלים. אז אני קודם כל ירושלמית״. כך, איילה חדד פותחת את הסיפור שלה. סיפור שנע בין החיים בישראל, בחו"ל, בעיר, לעיסוק בחיים בקיבוץ. אבל דבר אחד היא מחפשת בעקביות – שייכות. לעצמה, לקהילה, ולמרחב שבו אנשים רוצים להישאר ולהצמיח רעיונות.

המסלול של איילה לא מסומן בקווים ישרים. הוא עובר בין ירושלים ליישובים ולקיבוצים שמסביבה, ממשיך למדבר יהודה, מתעכב קצת בחו"ל, חוזר לארץ, עובר דרך טיולים תיאטרון וחינוך, ונכנס, כמעט בהפתעה, אל תוך עולמות הכלכלה והיזמות הקיבוצית. בכל תחנה היא אוספת אנשים, רעיונות וחיבורים, ומחפשת איך להפוך אותם לקהילה חיה.

איילה גדלה בהרבה מקומות. "נולדתי בירושלים, בילדות גרנו בבית נקופה ואת הבגרות שלי העברתי במבשרת ציון ", היא מספרת. "הספקתי לחיות קצת בחו"ל, אבל המקום שלי זה מדבר יהודה. מצוק ההעתקים. חייתי במצפה שלם ובעין גדי. זה המקום שלי", היא אומרת.

בהכשרתה, היא בכלל מורת דרך. "זאת הכי אני". אלא שהחיים, כמו החיים, טרפו את הקלפים. הקורונה הגיעה רגע אחרי סיום הלימודים. ״סיימתי ללמוד ב – 2019, עבדתי אולי חצי שנה ואז זה הגיעה הקורונה. והכל נעלם״. המשבר לא היה רק כלכלי. ״זה היה מאוד קשה. החלום פתאום נראה רחוק מאוד, ראיתי חברים טובים שקמלים, שהולכים בגלל זה״.

הדרך שלה אל התנועה הקיבוצית התחילה כמעט במקרה. ״הגעתי למשהו מאוד מאוד יבש, כביכול – ליווי תחום המשכנתאות לחברים בערבות הקרן", היא אומרת וצוחקת. זה בעצם תפקיד שמחבר בנקים, ערבויות, חברים וחברות מקיבוצים. אבל לאט לאט הבינה שיש בתפקיד הרבה מעבר למספרים, וגם גילתה צדדים חדשים בעצמה.

״גיליתי בחמש שנים האחרונות שאני גם טובה בזה. שאני מסוגלת להגיע לפרטים הקטנים. שיש פה עניין של להיות אשת חברה, אשת חינוך. בסוף, אני זו שמדברת ברמה האישית עם החברים, שמכילה את הצרכים, הקשיים, הכל". אבל במקביל הבינה שזה לא הסיפור כולו. ״הבנתי גם שבן אדם כמוני לא יכול להחזיק את זה לאורך זמן״.

בין יזמות לערבות הדדית

את המפגש המשמעותי הבא היא מייחסת לדגן לוין עד לאחרונה מנכ"ל קרן קמ"ע (כיום מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית). ״הוא אחד האנשים המדהימים בתנועה. והוא זה שראה את הפוטנציאל״. כיום, איילה גם מסייעת ליזמים במסגרת תוכנית זרעים. של קרן משתלת הקיבוצים ״אנחנו משקיעים ביזמים מקיבוצים, או כאלה שקשורים או מיטיבים עם הקיבוצים, מלווים אותם לפיתוח עסקי ובונים להם תשתית״.

שיא התפקיד הוא המיזמתון השנתי, התחרות ליזמים טכנולוגים בקיבוצים, שמתקיים בגבעת חביבה והפך עבור איילה להרבה יותר מאירוע. ״אני רואה המצאות נורא יצירתיות. אפליקציות, חקלאות חכמה, חדשנות סביבתית. הבנתי שהרבה מאוד מהחדשנות הישראלית באה מהקיבוצים. גם הפיילוטים, גם העבודה בפועל״.

במיזמתון השלישי, שהתקיים ביולי האחרון, זכו בתמיכה מיזמים טכנולוגיים מעולמות הרפואה הסינית ועד מדיח כלים משוכלל, שיטה חדשנית להדפסת מתכות בתלת מימד (נון פולימריק), ועד מיזם קהילתי למיון פסולת ומשאית פינוי חכמה. המיזמתון הרביעי, מספרת איילה, יחול ביוני הקרוב. אבל למרות שמדובר בחצי שנה מעכשיו, ההכנות כבר בעיצומן. "לא משנה כמה נעבוד על זה מראש, נגיע לשם בשיא כוחנו", היא צוחקת.

"יזם בתחילת הדרך צריך שותפים, כסף, קשרים ומידע. אבל הוא גם צריך שייכות. ופה אנחנו נכנסים. אנחנו משקיעים ביזמים במישור הכלכלי, אבל לא רק. אנחנו בונים סביבם קהילה, בדיוק כמו שקיבוץ יודע לעשות הכי טוב".

קרן קמ״ע, שבה איילה פועלת, היא בעיניה הרבה יותר מקרן פיננסית. ״הקרן היא חל״צ – לא למטרות רווח״, היא מדגישה. עבור איילה, זה הלב של הסיפור. ״זה ביטוי של השותפות. של הערבות ההדדית. של הרעיון הקיבוצי. אני חושבת שזה החיבור הכי חזק שלי למה שאני עושה״.

הקרן פועלת בכמה מישורים במקביל. מימון למפעלים, ערבויות למשכנתאות ועסקים, וקידום חדשנות ויזמות. בעיניה, זה מה שמאפשר לקרן להיות רלוונטית גם היום. ״זה לא עבר. זה חי. זה מתעדכן״. רוח חדשה מביאה איתה גם הנהגה נשית. ״היום יושבת הראש היא מיכל קראוס. אישה חזקה ומדהימה שהיא השראה בשבילי. והיא גם הביאה איתה רוח רעננה. היא אישה שרוצה, שדוחפת, שמביאה חשיבה סוציאלית ברורה״.

יזמות חינוכית, קירוב לבבות

מעבר ליזמות הטכנולוגית, איילה חולמת בגדול על היזמות הקיבוצית, ומציבה לעצמה ולכולם יעד ברור. ״החלום שלי הוא לקדם יזמויות חברתיות וקהילתיות, בעיקר בתחום החינוך״. בעיניה, יש פער שהגיע הזמן למלא. ״נרשמים למיזמתון עשרות מועמדים, וחצי מהם עוסקים בחינוך, חברה וקהילה. ואין לזה היום תשתית״.

היא רואה בזה צורך ארצי, לא רק קיבוצי. ״היום בכלל, כל נושא הקהילה והשייכות הוא הזעקה של כולם. בקיבוצים ולאו דווקא בקיבוצים, ובעיקר בפריפריה. במיוחד עכשיו, אחרי המלחמה, חייבים לחזק את המקום הזה ולתת מענה. מבחינתי, מיזם חינוכי או קהילתי הוא לא פחות יזמות מכל סטארטאפ. ובסוף, כל אחד פה הוא יזם. פה בתנועה אנשים יוזמים כל יום, ודברים מדהימים. הייתי רוצה יותר לדחוף את זה, גם מבחינת כוחות נשיאה וגם מבחינה כלכלית, וכמה שיותר להוציא החוצה״.

איילה מדברת בכנות על המקום שלה כמי שאינה קיבוצניקית. ״אני דווקא חושבת שזה היתרון שלי. אני מגיעה מבחוץ. אני מגשרת". והיא מצביעה על תהליכים עמוקים שמתרחשים בתנועה. "יש נהירה גדולה של אנשים מהעיר לקיבוצים, במיוחד מאז הקורונה והמלחמה. אנשים מחפשים קהילה שהשיח שלה הוא משותף, ערכי ושורשי, וכל זה חייב להתקיים כאשר הסביבה שלהם מאפשרת מקור פרנסה יציב. נושא החדשנות והיזמות חייב להתקיים במרחב הביתי שלהם, כי בזכות זה מתקיימת זהותו של האדם".

החזון שלה הוא לחבר בין עולמות. ״אני מגיעה משני המקומות. מהעיר והקיבוץ, מהמזרח ומהמערב, מקהילתיות וערכים. ואני רוצה לחבר ולקרב לבבות. ואני רוצה שתהיה תשתית. אני רואה הפנינגים של יזמות חברתית בחסות התנועה הקיבוצית, האקתונים חברתיים, בניית קהילה של יוזמות שלא בהכרח נמדדות רק בכסף, יוזמות של אין ואאוט. אלה בדיוק הדברים שמחזיקים קהילה חיה. במיוחד עכשיו, במיוחד אצל מי שנפגעו הכי קשה – מיזמים כמו מתחם חברתי – טיפולי, הפאב הקהילתי, יוזמות תחבורה, חיי תרבות. אלה הדברים שמחזיקים קהילה בבית".

״אני אוהבת את תל אביב. באמת. אבל החלום שלי זה המדבר״, היא מודה, ולא מוותרת על הזהות שלה. ״אני מחפשת שייכות כל הזמן. ורוצה לעזור לאנשים שמגיעים מבחוץ למצוא אותה גם״. וכששואלים אותה על העתיד, התשובה ברורה. ״ברור שאחזור להיות מורת דרך. לחקור ולפגוש יעלים ושפני סלע לקיים את דרכו של המדבר ושמירה אדוקה על ים המלח שהולך ודועך במהירות שהיא נגד הטבע".

אבל גם ליזמות הקיבוצית יש מקום בחיים העתידיים שלה, והיא רואה בזה גם גשר. ״אני רוצה לעשות חיבורים של הלב . אנשים שמגיעים מהעיר צריכים מקום להרגיש שייכים. לא רק לגור, אלא להיות חלק. גם אני מחפשת שייכות. ואם אני יכולה לעזור לאחרים למצוא אותה דרך יזמות, חינוך וקהילה, אז אני עשיתי את שלי״.