תנועה

במשך עשר שנים החזיק חיים חבלין באחד התפקידים המרכזיים והרגישים ביותר בהתיישבות העובדת: מנהל תחום החקלאות באגף הכלכלה בתנועה הקיבוצית. לפני כשנה, לאחר שהפך לסבא בפעם הראשונה, הוא הבין ש"לא יחיה עוד פעם", וצריך לכלכל את הזמן באופן אחר.

החוויה הזו הובילה אותו להחלטה לפרוש מתפקידו במרץ הקרוב, בדיוק כשיחגוג יום הולדת 60. "הבנתי שאני לא אשאר צעיר לנצח", הוא אומר בקריצה בעיניו הכחולות. אולי טיול גדול, כנראה לניו זילנד אבל חבלין עוזב מודאג. מודאג מהמדינה, מהדור הבא, ובעיקר מה יהיה על האדמה שעיצבה את חייו.

קו המחרשה הוא קו הגבול

חבלין הוא תבנית נוף מולדתו. בן קיבוץ הגושרים ("מקום יפה ברמות, זורם לי נחל בחצר הבית"), דור שני בקיבוץ, אב לארבעה ילדים (בן ושלוש בנות). את דרכו החל בשטח, גד"שניק גידולי קלאסי. אבוקדו, כותנה, כרוב, שום, בצל ובעצם כל מה שאפשר לגדל. וטרקטור, כמובן. בהמשך עשה "רילוקיישן" לערבה התיכונה, שם שימש כמנהל מושב עין יהב 4 שנים ויו"ר ועדה חקלאית במשך 8 שנים, תקופה שלימדה אותו להכיר מקרוב גם את המשק המשפחתי והחקלאות המושבית.

כשהוא נשאל על מצב החקלאות היום, הטון של חבלין משתנה פתאום. מזכרונות מתוקים של בן אדמה, לדאגה אמיתית. " ב-40 שנה האחרונות המדינה הולכת ותומכת פחות ופחות בחקלאות", הוא מסביר, והנתונים שהוא מציג אכן מדאיגים "בעוד שבמדינות ה-OECD ממוצע התמיכה בחקלאות עומד על כ-18%, בישראל הוא צנח ל-9% בלבד. החקלאי הישראלי חי בתנאי סחר לא הוגנים והממשלה לא עושה דבר לתקן זאת".

מבחינתו, זה לא עניין כלכלי בלבד, אלא ציוני וביטחוני. "במדינת ישראל אין ואקום", הוא מזהיר בלהט. "האדמה פה – האחרון שהולך לישון איתה, מתחתן איתה. אם לא נשלוט בקרקעות, גורמים זרים ישתלטו עליה". וביחס לזה, עם חוק ההסדרים והרפורמה במשק החלב שעל השולחן, החזון שלו אפוקליפטי במיוחד.

"ברגע שהרפתות נסגרות, הן לא יחזרו", הוא מזהיר. אבל גם מעבר לזה – כל מה שבמעגלים התומכים במשק החלב – ייעלם גם. "לדוגמא גידולי המספוא, מה שמאכיל את הפרות, מהווים היום כמיליון דונם מתוך כ-4 מיליון הדונם של החקלאות הישראלית, לאט לאט יעלמו. אז ישתלו במקומם ירקות, יינטעו פירות ואז מחיריהם יצנחו עד שגם הם יהפכו לא כדאיים. המהלך ה'קטן' הזה פשוט יוביל לנטישת קרקעות המונית".

ולניאו-ליברלים, שטוענים שהכל צריך להיות "תחרותי" ואין צורך שהמדינה תתערב, יש לו תשובה. "בסוף כל אזרח ישראלי צריך לקבל את כמות הקלוריות, הסיבים והחלבונים היומית. היום אנחנו מייצרים את זה כמזון טרי מהאדמה. זה אמצעי הייצור שלנו. ואנחנו פה חייבים לייצר לעצמנו. אנחנו לא אירופה. אנחנו מוקפים אויבים. ואם נשים את האוכל שלנו בידיים של אנשים אחרים – של אויבנו, של מדינות אירופה שראינו מה הן שוות – נהיה בבעיה".

"ראינו מה קרה פה בחרבות ברזל", הוא מגביר את קולו. "עמדו פה שיירות של אוניות בנמל ולא הצליחו להיכנס בגלל המצב. החקלאים פה סיפקו את כל המזון בלי כחל וסרק. ובכל רגע נתון האויבים שלנו יכולים להכריז עלינו מלחמה, ואלה חרם. אם הם יפתחו עלינו מצור ולא ייכנסו פה אוניות, ואם כאן לא יגדלו מזון – לאזרחים לא יהיה מה לאכול".

"ביטחון המזון בישראל הוא לא סיסמא ריקה, הוא הכרח קיומי" הוא מוסיף, "אדמה היא כמו בן או בת זוג. אם לא תהיה נאמן לה, תאבד אותה. ובישראל זה נכון במיוחד. 'קו המחרשה הוא קו הגבול'- זה לא נאמר סתם. אם לא נעבד את האדמות פה, נאבד אותן".

חקלאים תמיד נשארים אופטימיים

הקיבוצים, בעיניו של חבלין, תמיד היוו את חוד החנית של החקלאות הישראלית והעבודה העברית בה. " היום יש 30-40 אלף תאילנדים בחקלאות הישראלית, מתוכם רק עד 10% בקיבוצים", הוא מציין בגאווה, "בעוד הקיבוצים, שמהווים 2% מהאוכלוסייה בלחץ, מייצרים כ-50% מהמזון הטרי בישראל.

"חוץ מהאדמה, החקלאות הישראלית, ובמיוחד הקיבוצית, פשוט טובה ומוצלחת", הוא אומר. "לכל אורך ההיסטוריה אנחנו רואים במדינה הזו חידושים יוצאי דופן בתחום החקלאות. מטפטפות ועד גידולי גד"ש, גידולים הידרופוניים וגידולי וואסאבי ברמת הגולן. המוח היהודי והידיים היהודיות עובדות יפה ביחד".

ולמרות הקשיים, המאבקים והאיומים, חבלין שומר על חוש הומור. הוא מספר בדיחה עתיקה על רופא, עורך דין וחקלאי שמגיעים לשמיים ומקבלים הזדמנות שנייה לחיות, כשכל אחד מהם יכול לבחור מחדש את מהלך חייו. הרופא בוחר להיות נגר, עורך הדין בוחר להיות רופא, אבל החקלאי – הוא חושב רגע ואומר: "אני רוצה להיות חקלאי. יש לי תחושה שהעונה הבאה תהיה טובה".

"זה הסיפור שלנו", הוא מסכם וצוחק. "אנחנו החקלאים תמיד מקווים שהעונה הבאה תהיה טובה. שיהיה גשם, שמחירי השוק ייטיבו איתנו, שיורידו את מחירי המים, ושהיבולים יהיו בשמיים. יש לנו אופטימיות בלתי נתפסת. לפעמים נכשלים לפעמים מצליחים, אבל תמיד נשארים אופטימיים".

כשהוא מפנה את מקומו לדור הצעיר ("נקווה שיצא"), חבלין משאיר אחריו צוואה ברורה: "להילחם על הכנסת דור חדש לחקלאות, לדרוש מהמדינה הגנה ומכסים, ולא לוותר על אף שעל. האדמה הזו חייבת להישאר שלנו".

"התנועה הקיבוצית זה מקום העבודה הכי מדהים שהייתי בו בעולם", הוא מסכם, רגע לפני הסוף. ובנשימות שבין המילים של המשפט הזה, אפשר כמעט לשמוע ממנו את הגאווה של מי שראה את השדות הופכים ללחם, וגם את החרדה של מי שיודע כמה שביר הפלא הזה, שנקרא הציונות, שקשור בקשר בל ינותק לקיומה של חקלאות ישראלית.