תנועה

רשמית הוא בכלל מיכה. אבל בקיבוץ, כמו בקיבוץ, השם הרשמי הוא רק המלצה. "אומרים מיקי, כמו מיקי מאוס. אבל כותבים מיכי, עם כ', כי זה ממיכה", הוא מסביר את הסוגיה הפונטית בחיוך.

דרורי הוא בן וחבר קיבוץ געש, נשוי ואב לשני ילדים גדולים – שגם הם בחרו להמשיך את המסורת וגרים בקיבוץ. ולמרות שהוא כבר בגיל שבו רוב האנשים תולים את המפתחו, מיכי ממשיך עוד קצת. "קיבוצניקים חייבים לעבוד", הוא צוחק, ומאשר שיש סיכום על עוד מספר שנים בתפקיד. אבל בין אם בעבודה ובין אם בפנסיה, העיקר, מבחינתו, זה ש"קיבוצניק זה מקצוע לכל החיים".

כבר כ-20 שנה שמיכי עובד בתנועה הקיבוצית – מוותיקי הפעילים כיום. הוא מנהל את המחלקה המשפטית, תפקיד שאליו כיוון את כל המסלול התעסוקתי שלו, ושבו הוא רואה שליחות גדולה. חוץ ממשפטים, שלושת התארים שלו מורכבים מהתמחויות בתכנון, מנהל ציבורי, מדעי הסביבה ומקרקעין, מה שהופך אותו, יחד עם היותו בן משק, לאיש המושלם לתפקיד המורכב שלו – מומחה בתפר שבין המגזר העסקי, הציבורי וההתיישבותי.

"הרבה מאוד עיסוק במקרקעין, מקרקעי ישראל, תכנון, אבל גם כמובן אגודות חקלאיות, אגודות שיתופיות וכל מה שנוגע לתִּקְנוּן, בין הקיבוצים לבין עצמם ובין הקיבוצים למדינה. ואני גאה להגיד שבמהלך השנים האלו יצא לו ללוות את התנועה בשעותיה היפות ביותר, וגם בשעות המשבר הקשות ביותר", הוא אומר.

דרורי מספר שלפני שהגיע לתפקידו הנוכחי, הוא עבד בקיבוץ הארצי ואף יצא לשליחות של שלוש שנים בניו יורק וניו ג'רזי, שם עסק בהסברה וגיוס סטודנטים לאוניברסיטאות בארץ. ולמה חזר? התשובה שלו פשוטה: "זה מראש היה זמני. אנחנו בשר מבשרה של הארץ. תמיד ישראל ותמיד קיבוץ".

דופן רקמה

המחלקה המשפטית בראשותו היא אולי קטנה ("ארבעה עורכי דין וחצי מזכירה"), אבל היא מכסה טריטוריה מאוד גדולה. העבודה שלהם, בגדול, מתחלקת לשניים: כלפי חוץ – התנועה הקיבוצית והקיבוצים עצמם מול רשויות המדינה, כמו הממשלה, הכנסת ורמ"י (רשות מקרקעי ישראל) ועוד, וכמובן גם להיפך – גישור בין הקיבוצים לבין וייצוג הרשויות מול הקיבוצים. והצד השני הוא כלפי פנים – גיבוש כללי התנועה הקיבוצית, התקנונים הקיבוציים, ניסוח הסכמים הנובעים מהסכמות החברים בקיבוץ על המשך דרכם כמו סוגיות שיוך הדירות, אופי הקיבוץ, תהליכי התחדשות ועוד.

ולמרות כל התקנונים, מיכי מתעקש שהתפקיד שלו הוא ממש לא טכני. "מה שחשוב זאת ההסכמה שבתקנון, לא התקנון עצמו", הוא מדגיש לגבי העניינים הפנים קיבוציים." המשפט והתקנון צריכים להתאים את עצמם למהות, לא להיפך. הוא צריך לבטא את המהות שהוא בא לשרת. אנחנו יוצרים כללים כדי לקיים ערכים".

וכלפי חוץ, העבודה אפילו קשה יותר. "עבודה מול רשויות המדינה היא הרבה מעבר לבירוקרטיה משפטית או טכנית", מספר דרורי, ומתאר בכאב מסוים את השינוי הדרמטי במעמד הקיבוצים לאורך השנים, ואת האופן שבו המחלקה המשפטית משמשת כיום כקו ההגנה של התנועה.

"מיקירי האומה, שגם יש להם ייצוג חזק בהנהגה של המדינה, הפכנו בעצם להיות גוף שצריך להיאבק, להילחם ולתמרן, בסביבה שהיא לא תמיד מזדהה איתו או רוצה בטובתו", הוא מספר, ובתוך המציאות הפוליטית המורכבת, הוא מוצא את עצמו לא פעם בחזית המאבק מול גופים המנסים "לכפות עלינו דברים שלא מתאימים לעקרונות שלנו ולא מתאימים למטרות שאנחנו חושבים שהן הנכונות".

בין אם מול רשות מקרקעי ישראל, הכנסת ,הממשלה, התקשורת – המטרה היא להגן על הקיבוצים. כמו בתא בגוף, העטוף בקליפה קשיחה המגינה עליו מפני החוץ אך גם מאפשרת לו לתקשר עמה, גם התפקיד שלו הוא בעצם מעין "דופן רקמה" – שכבה קשיחה המגוננת על הקיבוץ, במיוחד סביבה שהיא לא תמיד אוהדת ועם חיכוכים שמצריכים רמה כזאת או אחרת של מאבק, אך גם מאפשרת לדרך החיים הייחודית של הקיבוץ להיתרגם לזכויות וחובות מול הרשויות.

חוסן לא נורמלי

7 באוקטובר 2023 תפס את התנועה הקיבוצית אחרי שנים של מעבר ממשבר לצמיחה. עשורים של שיקום מאתגרים כלכליים, שינויים דרמטיים במבנה הקיבוץ ומאבקים פוליטיים כלפי פנים וכלפי חוץ, סביבה פוליטית שבעשורים האחרונים הפכה לא קלה ואף עוינת וכמובן משברים ביטחוניים רבים בקיבוצי הגבולות בדרום ובצפון.

אך מאז פרוץ המלחמה, דרורי מספר בגאווה בעיקר על ההתגייסות המהירה – רבות בזכות הגמישות של התנועה הקיבוצית, שהתפקיד שלו בדיוק הוא זה שמאפשר אותה. "לא סוד שעד שהמדינה התארגנה לקח הרבה זמן. מי שבעיקר הוביל את הסיוע זה התנועה הקיבוצית, ואנחנו במחלקה המשפטית גם נדרשנו לזה".

"המחלקה המשפטית נכנסה מיד לפעולה כדי לסייע במנגנוני הטיפול, להסדיר יחסים מול מוסדות המדינה ולסנכרן בין הגופים השונים עבור הישובים שנפגעו", הוא מסביר. מדובר בהתנהלות בזק מול גופים כמו מס רכוש, ביטוח לאומי, משרדי הרווחה והבריאות, רשויות מקומיות ומאוחר יותר גם מנהלת תקומה. מהר מאוד, אומר דרורי, נמצאו פתרונות לכל סוגי הקיבוצים, משייכים ושאינם משייכים, ובתוך כך – גם לישובים ולערים שאינם קיבוצים.

"עבדנו המון עבור הקיבוצים, אבל גם לא פחות עבור הערים, העיירות, המושבים והכפרים האחרים שנפגעו ופונו. בין אם זה בסיוע ישיר ובין אם זה בעקיפין על ידי עבודה עם ועדות וגופים שההסדרים שלהם הוחלו גם עליהם".

"האירועים הכריחו אותנו כמובן לטפל הרבה מאוד בשיקום," הוא מודה, אך מיד מסייג באופטימיות. "הקיבוצים גילו חוסן לא נורמלי. הרבה פעמים אנחנו היינו צריכים לעמוד בקצב שלהם, של החזרה שלהם לשגרה ולחיים. כבר כמעט כל מי שפונה חזר, אלה שלא חזרו בהסדרי קבע. הקיבוצים שלא פונו מארחים באופן זמני או קבוע את אלה שכן, וקיבוצי הגבולות כבר מלאים בנקלטים חדשים. נראה שאנחנו עוברים שוב לתקופה של צמיחה".

כל הזמן בדרך

כשהוא נשאל על העתיד ועל החלומות, לדרורי יש פילוסופיה סדורה. הוא לא מאמין בלהגיע ליעד ולנוח. "אנחנו כל הזמן בדרך", הוא אומר כבדרך אגב, ונדמה שזהו משפט שמתמצת את תפיסת עולמו. "אנחנו אף פעם לא מגיעים. המטרות חשובות, הן המצפן. אבל הדרך היא חשובה מאוד. ואנחנו תמיד הולכים בה".

מבחינתו, הקיבוץ הוא תופעה חד פעמית בקנה מידה עולמי, אחד הדברים שמייחדים את ישראל יותר מכל. ועל הכתפיים של הקיבוצניקים מונחת אחריות כבדה. "אנחנו חייבים תמיד להצדיק את המוניטין הזה. להצדיק את הקיום של הדבר הזה, הפלא הזה".

עבורו, דווקא המלחמה, עם כל הכאב שבה, היא הוכחה ניצחת לערך של הקיבוץ: "זה הוכיח כמה חשוב הקיבוץ גם למדינה וגם לחבריו, וכמה חשוב לשמור עליו, ולהציע את המודל הזה לכמה שיותר אנשים בחברה הישראלית".