תנועה

בזמן שמוסדות התרבות הגדולים משתקעים בערים המרכזיות, פרויקט "זומו (Zumu) – המוזאון שבדרך", מצליח לשבור את החומות הפיזיות והסימבוליות של עולם האמנות ולהפוך אותו לנגיש, חי ונושם בתוך הקהילה. והנהירה אליו, גם כשהוא בקצה המדינה, מוכיחה שאמנות היא צורך בסיסי, לא פחות ממים וחשמל, במיוחד בימים של מלחמה ושיקום.

"זומו" (שילוב של המילים "זוז" ו"מוזיאון") הוא מוזיאון ענק שנודד ברחבי ישראל ומקים חללי תצוגה מרהיבים בתוך מבנים נטושים בפריפריה, כאשר בכל פעם הוא משתנה – בהתאם למקום בו הוא נמצא.

בחודשים האחרונים הוא חנה במבנים הישנים של קיבוץ כפר גלעדי שבגליל העליון (הארווה, הרפת, המכבסה, מפעל המשקפיים הישן ועוד), וקרן השיקום של התנועה הקיבוצית תמכה בקיום התערוכה כחלק מפעילותה לשיקום הצפון.

בסוף השבוע, הצוות אורז את היצירות ומסכם תקופה משמעותית בכפר גלעדי, רגע לפני שהקסם הזה נוחת בקרית גת.

המוזיאון מגיע אל הציבור

החזון של זומו, שהתחיל את דרכו בירוחם, ברור מאוד לאריאל אדירם – אחראי אסטרטגיה ותקשורת בפרויקט. "המטרה היא הנגשת האמנות לציבור, כשהמוזיאון מגיע אליו ולא הוא למוזיאון", הוא מסביר, ומדגיש שהם לא מסתפקים רק בביקור חד-פעמי, אלא מבקשים יצירת קשר ארוך טווח עם הדור הצעיר. "אנחנו רוצים שילד שפגש אותנו בכיתה א' יפגוש אותנו גם בכיתה י"ב".

הייחודיות של זומו טמונה ביכולת שלו להשתנות. "למרות המבנה הקבוע של מכולות וחללי תצוגה, התוכן תמיד מותאם לשטח. בכל מקום יש סיפור אחר", אומר אדירם. "נהריה ועכו הן 20 דקות נסיעה אחת מהשנייה. אבל האוכלוסייה בהן לגמרי אחרת, והסיפורים של המקומות האלה אחרים לחלוטין."

התחנה האחרונה בכפר גלעדי שבגליל העליון הייתה עמוסה ברגש, כשהבחירה במיקום לא הייתה מקרית. "בחרנו את כפר גלעדי במיוחד. גם כי הוא קרוב לאוניברסיטת תל חי, וגם קרוב לקרית שמונה ולמאות התלמידים משם", מציין אדירם. למרות המצב הביטחוני המורכב, הפידבק מהשטח מוגדר כ-'מדהים'.

"החיבור המיוחד בין אמנות, קהילה וחינוך זה מה שיוצר את הדבר המיוחד הזה", הוא מדגיש, ומציין שאחד ההישגים המרשימים בתחנה הזו היה הגעתן של כמויות גדולות של תלמידים מכל רחבי האזור – יהודים, ערבים ודרוזים, קיבוצניקים, מושבניקים, כפריים ועירוניים, חילונים ודתיים. כולל כל הכיתות בקרית שמונה, מא' ועד י"ב, שזכו למפגש בלתי אמצעי עם יצירה ישראלית – גלילית.

האמנות כמרחב מוגן

בזומו מאמינים שהאמנות היא מפתח ליצירת גשרים בחברה הישראלית הפצועה. המוזיאון מסיר חסמים כלכליים ופיזיים, לכן הכניסה תמיד חופשית, ותמיד יש תה ועוגיות לכל מי שנכנס בשער – כדי שהמבקר ירגיש בבית.

חוץ מזה, הפעילות של זומו בתקופה האחרונה קיבלה משמעות עמוקה הרבה יותר מסתם "תצוגת אמנות". בתקופה שבה הצפון והדרום נמצאים בקו החזית, המוזיאון הופך למרחב של הפוגה וחוסן.

לצד יצירות קבועות שזזות גם הן עם המוזאון, זומו משלב אמנים מקומיים, וגם מדריכים מקומיים. כזו היא זהר רובינשטיין, בת כפר בלום ותושבת מטולה. כך, רובינשטיין, מרצה לתולדות האמנות במקצועה, היא לא רק אשת מקצוע שמסבירה על יצירות במוזאון – היא תושבת מטולה שחווה את המציאות יחד עם המבקרים שלה.

"זו לא 'הנחתה' של תרבות מבחוץ, אלא צמיחה מתוך השטח", היא מסבירה, תוך כדי שהיא מציגה בפני הקבוצה את יצירות האמנות המקומיות, ומספרת על הפרשנות של שלל אנשי ונשות הצפון למלחמה ולפינוי, דרך העיניים של מי שעברה זאת בעצמה. "החיבור הזה יוצר אמון מיידי ומאפשר לאמנות להפוך לכלי לעיבוד החוויות הקשות שעוברות על הקהילה".

בתחנה בגליל העליון, המקומיות קיבלה ביטוי בשלל דרכים ייחודיות, מרגשות, יצירתיות וכואבות. ממזרקת מזוודות מרגשת המוצבת בכיכר המרכזית ומסמלת את הארעיות, השרשרת היהודית של הפינוי והבריחה ואולי גם את הדמעות שהזילו תושבי הצפון על בתיהם; דרך סרט קצר על סבתא תושבת מטולה שמתגעגעת לחברתה מלבנון ונכדתה התצפיתנית; למיצבי וידאו וסאונד שדגמו את רעשי הרקע של האזור בין השקט של המטעים הנטושים להדים של המציאות הביטחונית.

יצירות אחרות עושות שימוש בחומרים גולמיים מהסביבה שנעזבה, כמו פסלים העשויים מאדמת המקום; מייצבים המשלבים פריטים ארכיוניים מהקיבוץ ומהכפר; צלחות עם חריטות של מנדלות שיצרו 12 האימהות השכולות מהטרגדיה במג'דל שאמס; 'מרבה רגליים' מנעלי בלנדסטון שנטשו החקלאים; 'פסיפס' העשוי מחתיכות של קופסאות מזון 'אינסטנט' שאפיינו את הפינוי, ועוד.

זזים הלאה

אלו הם ימיו האחרונים של המוזיאון בגליל העליון. החל מהשבוע הבא, זומו נארז ועובר לקרית גת. שם, בלב הדרום, יתחיל תהליך הלמידה והמיפוי מחדש, כדי להעניק לתושבי העיר והאזור תערוכה שמרגישה כאילו צמחה מתוך הרחובות שלהם.

עבור "זומו", היצירה היא לא רק האובייקט שתלוי על הקיר, אלא המפגש האנושי שהוליד אותו. "חיבור המיוחד בין אמנות, קהילה וחינוך זה מה שיוצר את הדבר המיוחד הזו", מסכם אדירם. כך, כשהמוזיאון ינחת בקרית גת, הוא לא יביא איתו רק מכולות מהצפון, אלא חלל ריק שמוכן להתמלא בסיפורים, בצבעים ובחומרים שייחודיים אך ורק לשם.