יש פיוטים שנאמרים, ויש פיוטים שננעצים. "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף" שייך לזן הנדיר השני. זהו טקסט שנכנס לקדיש של הימים הנוראים, וממשיך לפעום עמוק בלב החברה הישראלית - בבית הכנסת ובחדר האוכל, בטקס יום הזיכרון ובעת פתיחת שערי שמיים. זהו פיוט שמחזיק בו זמנית את רעד הדין השמיימי ואת שבריריות האדם, ובו בזמן מדבר בשפה של קהילה, של "אנחנו".

ונתנה תוקף נפתח בקביעה צלולה: "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם". היום עצמו קדוש ומאיים, והאדם עומד לפני אל חוקר כליות ולב: "אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן… וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם". חשבון הנפש אישי ועמוק. עתה ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, ושופר קורע את הדממה ואת השמיים. בשיאו בא רצף השאלות הכמעט מקצביות: “מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת… מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ”. הדברים מהדהדים בנו בגלל פשטותם האכזרית. לא פילוסופיה גבוהה כי אם שאלות חיים חשופות.

אבל הפיוט לא נועל אותנו בייאוש. הוא מניח גשר של בחירה ואחריות: “וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה”. שלושת המעשים האלה אינם קסם. הם חזרה אל הליבה, אל קשר, כוונה ונתינה. דווקא בימים שבהם הכול נדמה כתלוי על בלימה, מתנסחת כאן הצעה מעשית לגמרי: לתקן, להיטיב.

מסורת מאוחרת תלתה את הפיוט ברבי אמנון ממגנצא, דמות מופת שעברה עינויים על קדושת האמונה ולפי האגדה פרצה ממנו הקריאה הזו ביום הדין עצמו. המחקר המודרני מצביע על מקור קדום בהרבה, כשנוסחים מגניזת קהיר מציבים את “ונתנה תוקף” כבר בתקופה הביזנטית, וקושרים אותו לשירתם של פייטני ארץ ישראל הקדומים. כך או כך, המסע ההיסטורי משרטט תנועה מארץ ישראל לאיטליה, לאשכנז ולצרפת. לאחר מכן חדר הפיוט, בתקופה המודרנית, למחזורים ספרדיים ולמרחב הישראלי כולו.

לכאורה, זהו טקסט אנושי ואוניברסלי, אבל יש בו מן הזהות היהודית המזוקקת ביותר. הוא נאמר בגוף ראשון רבים, ומזמין את הקהילה כולה לעמוד יחד: "וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן". הקול הוא קולו של שליח הציבור, אבל התפילה והכוונה הן של הציבור כולו. לא רק האני נדרש לתיקון, כי אם החברה, הציבור, הקהילה. הוא מאפשר להפוך את ה"יראה" לטקס משותף, את הפחד לתרבות, את הדין לזיכרון.

בשנת 1990 הלחין יאיר רוזנבלום גרסה חדשה ל“ונתנה תוקף” כמחווה לחברי קיבוץ בית השיטה. הקהילה נשאה שנים את הכאב הכבד של 11 מבניה שנפלו במלחמת יום הכיפורים, כך שהבחירה ב”ונתנה תוקף” לא הייתה אסתטית בלבד. זו הייתה הכרעה תרבותית: לקחת טקסט דתי, רווי יראה, ולהטעין אותו במשמעות של אזכרה קיבוצית, של שכול מקומי ושל רצף חיים.

הלחן של רוזנבלום טווה יחד מוטיבים אשכנזיים וספרדיים, הוא מתאפיין בסגנון מאופק ומרעיד נפש בעת ובעונה אחת. הביצוע הראשון של חנוך אלבלק, בן הקיבוץ וסולן הגבעטרון, הפך את הפיוט לשיר זיכרון ישראלי וקיבוצי שמנוגן מדי שנה בתחנות הרדיו ומושמע בטקסי זיכרון. כך הפך טקסט בן יותר מאלף שנה למדורת השבט של סוף המאה העשרים.

לאונרד כהן, המשורר שנע בין בית הכנסת למועדון הג’אז, שמע בפיוט הזה את פעימות הדין. “Who by Fire” , שיצא בשנת 1974, נולד ישירות ממבנה התפילה "מי באש ומי במים", בעקבות מסעו של כהן לחזית במלחמת יום הכיפורים. כהן לקח את רשימת השאלות המקראית והפיוטית והעביר אותה לאנגלית עכשווית, להליכה איטית על חבל דק בין חיים ומוות. כך נשזר “ונתנה תוקף” בתוך הפסקול הגלובלי. לא רק פיוט של בית כנסת, אלא שיר על עולם שביר.

אפשר לקרוא את “ונתנה תוקף” כטקסט דתי, או כיצירה ספרותית עתיקה, אבל הכוח האמיתי שלו הוא ביכולת להפוך אותנו לקהילה נוכחת. הפיוט מזכיר לנו שהזמן לא שלנו, שהחיים שבריריים, ועם זאת מניח בידינו את האפשרות לתקן, כי הרשות נתונה.

במדינה שיש בה מחלוקת רבות ומעט הקשבה, הפיוט הזה, על מנגינותיו החזניות, בגרסת רוזנבלום הקיבוצית ובתהודה של לאונרד כהן, מכנס את כולנו יחד. לא כדי להימלט מן העולם, אלא כדי לשאת יחד את גורלנו. לשיר את הפחד, ולענות עליו בקול אחד. להתבונן בשמות הנכתבים, להחזיק בזיכרון, ולבחור בכל פעם מחדש בחיים של אחריות, חסד וקירבה.

להאזנה לביצוע של חנוך אלבלק והגבעטרון ל''ונתנה תוקף'' בלחנו של יאיר רוזנבלום, לחצו >>