הקיבוץ כישות פוליטית

את הדברים הבאים נראה לי שצריך לומר גם בעת מלחמה מתמשכת. באופן ודאי אנחנו יודעים שהקיבוץ הוא קהילה. צורותיה של הקהילה הזו הן שונות ומשתנות בהתאם להסדרים המקובלים בכל קיבוץ.
בעיקר מתקיימת אבחנה בין קיבוצים מופרטים (שהם הרוב הגדול וגם הם נתונים ברמות שונות של הפרטה) לבין קיבוצים שיתופיים, שבחלקם מתקיים דיון על שינויים נדרשים ברוח הזמן. ההבדל העקרוני הגדול בין המופרטים לשיתופיים מתייחס לרמת אחריותו של הפרט למצבו הכלכלי האישי. נהוג בדרך כלל להניח, שהפרטה מחייבת את כולם לצאת לעבודה מפרנסת, ושסך כל ההכנסה המִצרפית של המופרטים גבוהה מכפי שהייתה ההכנסה כל עוד היו שיתופיים.
גם הדברים הללו כבר אינם חד-משמעיים, וגם קיבוץ מופרט עלול להיקלע לקשיים, אבל למרות הערה זו, מאז המשבר של שנות ה-80 המצב של מרבית הקיבוצים – טוב.
התנועה הקיבוצית כולה, שבעבר הייתה מורכבת מזרמים שונים – הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ועוד, אוחדה, וגם הקיבוץ הדתי שותף היום במידה רבה לאיחוד שנוצר. ראוי לציין, שהנהגת התנועה הקיבוצית (תק״צ), ובראשה המזכ״ל ליאור שמחה, שותפה למחאה כנגד מדיניות הממשלה האנטי דמוקרטית, שמתכוונת לצמצם ולמוטט את הרשות המחוקקת והרשות השופטת. הקואליציה הישראלית הקיימת היום רוצה לשלוט בכול, ואת השליטה הזאת היא מקווה להשיג באמצעות חוקים אשר מצרים את רגלי שתי הרשויות האחרות ומבזים אותן.
באוקטובר שנת 1984 קיים חוג צעירים בגבעת חביבה (״החבורה הרעיונית״, שפעלה בעיקר במחצית הראשונה של שנות ה-80) דיון תחת השם שאותו לקחתי לצרכיו של מאמר זה ״הקיבוץ כישות פוליטית״. כבר איני זוכר מה עלה בדיון אז, אולם אני סבור שהשם ההוא מתאים לנו גם היום, כסוגיה רצינית להתעמק בה. חלק מן הקיבוצים היו בעברם בעלי מנטליות פוליטית יותר או פחות. ״הספר האדום״ של אסף ענברי פורש לנו את מרחב האפשרויות של פעם.

הציבור התעייף

לנוכח העימותים הפוליטיים המרים בין קואליציה לאופוזיציה בשלוש השנים האחרונות אני מעריך שהאוכלוסייה הקיבוצית ברובה נמצאת בצד המחאה. אפשר לשאול, האומנם כך הוא, לאחר שהחטופים הושבו כולם לארצם? אפשר לשאול, האם תרבות הקהילה הקיבוצית באשר היא מאפשרת בכלל התלבטות בעניין זה? אפשר לשאול עוד, האם העובדה שאנחנו, ציבור משכיל בעיקרו, בעל נטיות ליברליות ודמוקרטיות, יכול להיות פאסיבי לנוכח מה שקורה ולא לקחת חלק במאבק? ואפשר לתהות, מה יקרה לאחר שתסתיים מלחמת האריה השואג? ״שני תהליכים מתרחשים במקביל״, כתבתי במקום אחר, ״האחד: פירוק איראן, שלוחתו של השטן עלי אדמות; השני: העברת המאפיינים של חמינאי ומדינתו לכאן, לנתניהו ומדינתו. המלחמה באיראן תסתיים בתוך שבועות; אצלנו בישראל היא תתחדש במלוא עוזה. ראו הוזהרנו!״.
אני יודע שרבים מן הקיבוצניקים, בעיקר אלה של השומר הצעיר, התפקדו ל״דמוקרטים״.
אם לקחת כדוגמא את קיבוצי גן שמואל, זה אכן כך, ובכל זאת אני יכול לסמן לעצמי מידה של רפיון בַתגובה הפוליטית הפעילה. יש אצלנו בקיבוץ פעילות מגוונת, עבור כל הגילים, של תרבות והרצאות לרוח, מעט מזה פוליטי.
הציבור התעייף, ויש גם כאלה שאינם רוצים ״הפרעות פוליטיות״ במה שיש. אפשר להבין זאת אחרי יותר משלוש שנות מאבק.
ובכל זאת, מחובתנו לזכור ולהזכיר ללא הרף היכן אנחנו. גם אם הקהילה הקיבוצית נוחה ונעימה למתגוררים בה, אנחנו עלולים לפגוש מציאות שתאיים על כל אלה. המלחמה באיראן תסתיים והימין הביביסטי לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יצור לעצמו את התנאים לשליטה במדינת ישראל בלי תנאים ומגבלות.
בנסיבות כאלה גם קיומנו הקיבוצי יעמוד בסימן שאלה. עלינו לעשות חשיבה מבעוד מועד על הדרכים שבאמצעותם נגן על מה שנבנה כאן במהלך עשרות רבות של שנים.