של מי הקונספציה הזו לעזאזל?

בשנת 2023 מלאו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. מאחר שאני צלם ועורך וידאו, נשלחתי על ידי צה"ל לצלם סרטונים עבור יחידות רבות מכל החיילות, שהנושא שלהם היה: מורשת קרב ממלחמת יום הכיפורים. הצוות שלי ואני עברנו ביחידות השונות וראייננו את ותיקי המלחמה ההיא. השאלה שחזרה על עצמה בכל הסרטים שצילמנו הייתה: מה הן הסיבות למחדל יום הכיפורים וכמובן מה צריך לעשות כדי למנוע את "מחדל יום הכיפורים הבא". בתשובות ששבו ועלו בכל סרט, בלטו שתי מילים: "אופוריה" ו"קונספציה". האופוריה שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים והקונספציה הידועה לשמצה שאומרת: "אין עלינו, מי בכלל יעז להתעסק איתנו".

לרוע מזלנו ה"סרט" חזר על עצמו ב-7 באוקטובר 2023 וסרטי המורשת האחרונים שהפקנו בנושא יום כיפור, כבר לא הוקרנו בשום מקום.

לאורך השנתיים האחרונות עלתה שוב ושוב המילה קונספציה, שממשיכה להיות שגורה בפיהם של אנשים רבים מכל צידי המפה הפוליטית. לקונספציה של השמאל הקיצוני שטוענת שהכל קרה בגלל הכיבוש ואם רק היינו מאפשרים לפלסטינאים לחיות את חייהם בטוב במדינתם העצמאית לצד מדינת כל אזרחיה ישראל, ה-7 באוקטובר היה נמנע – איני רוצה להגיב. גם אני הייתי רוצה לחיות כמו בשוויץ, אבל פה זה המזרח התיכון.

לפי תפיסת הימין המתון, אסון ה-7 באוקטובר קרה בגלל קונספציית ההכלה של השמאל (הסכם אוסלו, ההתנתקות וכו') תוך התעלמות מהעובדות בשטח, שאפשרו את גדילת המפלצת האכזרית של החמאס

לקונספציה של הימין הקיצוני-משיחי, שאומרת שאדמת ישראל היא אדמת קודש שקיבלנו מאלוהים ולאף אחד אסור לוותר על אף שעל, ואנחנו במלחמת נצח עד שיגיע משיח צדקנו ויגאל אותנו מכל אויבנו – אין לי סיג ושיח. אך כן אנסה לבדוק כאן את שתי הקונספציות שבהן מחזיק לדעתי רוב הציבור הישראלי הציוני הליברלי וגם הן מתקיימות לכאורה בשני עולמות מקבילים.

קונספציית הימין המתון

הנחות היסוד שלה הן: הערבים רואים בנו נטע זר באזור, אנחנו אלה שלקחנו מהם את אדמתם ולכן הם תמיד ירצו להרוג אותנו ולחזור לאדמתם; בכל פעם שנלך לקראת הערבים, נתייחס אליהם בצורה יותר הומנית, נלך איתם לפשרות, הם יפרשו זאת כחולשה, כי ערבים מבינים רק כוח; לערבים יש את האלמנט הדתי איסלאמיסטי שרואה בנו כופרים שצריך להשמיד.

מסיבות אלו, כל ניסיון להגיע עם הערבים לפשרה נידון לכישלון. לכן עדיף לישראל להכיל ריבונות על כל שטחי יהודה, שומרון ועזה כי אין בעצם פתרון מדיני לסכסוך הישראלי פלשתינאי, ועלינו תמיד להיות החזקים ולחיות על חרבנו במלחמה תמידית.

לפי השמאל המתון, הסיבה העיקרית לאסון ה-7 באוקטובר, היא צבאית ומדינית והגורם המרכזי הוא התנהלותו של ראש הממשלה

לפי תפיסת הימין המתון, אסון ה-7 באוקטובר קרה לנו בגלל קונספציית ההכלה של השמאל (הסכם אוסלו, ההתנתקות וכו') תוך התעלמות מהעובדות בשטח, שאפשרו את גדילת המפלצת האכזרית של החמאס. לפי תפיסה זו ה-7 באוקטובר הוא כישלון צבאי בלבד, הנובע ממחדל מודיעיני וחוסר מוכנות של הצבא. בנוסף, מאחר שרוב מוחלט של אזרחי עזה תמכו ושמחו ב-7 באוקטובר, אין שם בלתי מעורבים ולכן הרג האזרחים אינו נזק גדול מבחינתנו. ואולי אף להיפך זהו נכס מרתיע שאומר: תראו מה קורה למי שפוגע בישראל.

קונספציית השמאל המתון

הנחות היסוד שלה הן: אין קבוצת התייחסות אחת שנקראת "הערבים" שכולם חושבים ורוצים אותו הדבר; עוני ותסכול הם סביבה שמצמיחה הקצנה דתית וטרור; אם לאורך השנים היינו משכילים לטפח גוף פלסטיני מתון ופרגמטי, שהיה בונה חברה אזרחית עם רווחה טובה יותר ולחימה בלתי מתפשרת בטרור האסלאמי, אולי לא היינו מגיעים לאסון ה-7 באוקטובר; הסכסוך הישראלי פלשתינאי ביסודו אינו סכסוך דתי בין היהדות לאסלאם, זהו סכסוך מדיני הניתן לפתרון מדיני.

המפתח לתיקון המצב לפי השמאל המתון שאני תומך בו היה ונשאר עיקרון ההפרדות במסלול ארוך ובניית אמון הדרגתי בין שני העמים, הלא הוא פתרון שתי המדינות או פתרון הקונפדרציה

לפי השמאל המתון, הסיבה העיקרית לאסון ה-7 באוקטובר, היא צבאית ומדינית והגורם המרכזי הוא התנהלותו של ראש הממשלה, אשר ממניעי הישרדות פוליטית, הקים קואליציה עם גורמים קיצונים, העביר מיליוני דולרים לחמאס ולא הקשיב לאזהרות של גורמי הביטחון שניסו להזהירו מהסכנה הקרבה. למרות שרבים מאזרחי עזה תמכו ושמחו ב-7 באוקטובר, פגיעה והרג אזרחים בלתי מעורבים (בפרט נשים וילדים), היא בעיה מוסרית שיוצרת נזק גדול עבורנו, כי היא משחירה את פנינו בעולם, מגבירה את הבידוד והאנטישמיות ומאפשרת להאשים את צה"ל בפשעי מלחמה, שנצטרך לתת עליהם את הדין בבתי משפט בין לאומיים.

האם יש פתרון לפלונטר?

המפתח לתיקון המצב לפי השמאל המתון שאני תומך בו היה ונשאר עיקרון ההפרדות במסלול ארוך ובניית אמון הדרגתי בין שני העמים, הלא הוא פתרון שתי המדינות או פתרון הקונפדרציה שצריך להיבחן. ברור שב-7 באוקטובר רמת האמון של עם ישראל בעם הפלסטינאי ירדה לקו האפס, הזוועות שנעשו ביום הזה הניסו כל תקווה לפתרון בדרך של פיוס, אבל נקמה זו לא תוכנית עבודה.

גם הייאוש מלנסות למצוא פתרון לסכסוך בן מאה השנים, הוא לא אופציה לדעתי ולהמשיך לג'נגל את הביטחון שלנו באוויר הוא סיכון גדול יותר, השמיכה של הצבא שלנו שאמורה לכסות את גבולות מדינת ישראל היא קטנה מדי, לא כל אזרחי המדינה משתתפים בנטל הזה ולצערי כל עוד אין באופק הצעה לפתרון מדיני, הסיכוי שה-7 באוקטובר יחזור על עצמו, רק הולך וגדל. ברור שפתרון כזה יהיה אפשרי רק לאחר פירוז מלא של הפלסטינאים, הפסקת ההסתה בחינוך תחת פיקוח בין לאומי ושיקום כלכלי, תהליך שייקח שנים, אבל צריך להתחיל אותו מתישהו, אם לא רוצים שימשיך להישפך פה דם כמים.