ההרס והחורבן בכפר עזה, ממקור ראשון

כשלושה חודשים לפני המלחמה הוציא זהר שפק, חבר קיבוץ כפר עזה, ספר צילומים בשם "חיים על הגבול".

הוא לא תיכנן אז שיהיה לו המשך. "זה ספר שמבקש לספר סיפור חם, אוהב ורגיש, על האנשים החיים בגבול עם רצועת עזה. זה ספר שאינו מתעלם מהתקופות שבהן תושבי העוטף נדרשים להתנהלות מיוחדת, אך בוחרים לחיות את חיי היום יום בחבל הארץ היפהפה הזה", הוא מנמק.

"7 באוקטובר הכריח אותי להפיק את הספר הנוכחי. ספר שנוצר מנקודת האופטימיות והאהבה לאזור, בה הסתיים הספר הראשון, והפך לתיעוד של ההרס והחורבן שחווינו באותה שבת שחורה". 

פחד מוות

"חיים על הגבול – לעוף עם כנפיים שבורות", הוא הספר עליו שוקד שפק, 59, בימים אלה (בהוצאת "מדיה 10") פרויקט שהוא מגדיר כ"חבל הצלה ותקווה". לדבריו, "הספר הוא תוצר של מסע. זו עדות ממקור ראשון, המתארת בתמונות את מה שעברנו מ-7 באוקטובר וההחלטה שלא לוותר על התקווה ולהמשיך לעוף, גם עם כנפיים שבורות". 

על כריכת הספר, הכולל כמאה תמונות, נאמר, כי "(...) הוא מסמך שעדיף שלא היה נכתב (...) הספר צולם (...) מתוך ראייה של האפשרות לשיקום. בין השורות והתמונות ניתן לחוש בכאב, אך גם בציפייה לשיקום ולתקומה שעוד תבוא, אבל רק אחרי חזרת כל החסרים הביתה".  

כזכור, בקיבוץ כפר עזה עמד מניין הקורבנות בטבח של 7 באוקטובר על 62 מאנשי הקיבוץ שנרצחו וכן 19 חיילים שנפלו בקרב שהתחולל בקיבוץ. 

היכן "תפס" אותך 7 באוקטובר? 

"בבית. מצאתי את עצמי בממ"ד יחד עם אשתי, הבת שלי והנכד הקטן וגם שני כלבים. שהינו בממ"ד במשך כ-20 שעות. כשיצאנו פונינו לשפיים ולאחר שנה עברנו למגורים הזמניים ברוחמה, בו אנחנו גרים כיום". 

מה עובר עליכם באותן שעות כשאתם בממ"ד? 

"פחד מוות. פחד אמיתי. כשאתה שומע את המחבלים בחוץ ואת הירי הבלתי פוסק בחצר הקיבוץ ומקבל הודעות בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ של קריאות לעזרה ופתאום הקריאות הללו נפסקות, אתה מבין שמדובר באסון. הבנו מההתחלה שמדובר באירוע לא אופייני. המחבלים פרצו את הגדר, חדרו לקיבוץ, נכנסו לבתי החברים, רצחו, אנסו ובזזו". 

אשתו נירה היא אל"מ במילואים (ואף וחברת כנסת לשעבר). "נירה, כאשת צבא, חשבה כיצד להציל כמה שיותר אנשים. אנחנו חשבנו על עצמנו. זה היה פשוט עיסוק בהישרדות. נירה פתחה סוג של חמ"ל ואני החזקתי: את הידית של הממ"ד, את הנכד הקטן וגם התמודדתי עם הפחדים של אמא שלו.

ברור שהשאלה המרכזית היא היכן היה הצבא. אבל גם ברור שסליחה והכרה בכישלון לא יחזירו לנו את החברים שנרצחו

"חלוקת התפקידים אוטומטית. אתה כל הזמן חושב על הדקה הקרובה ועל הקולות שאתה שומע בחוץ. הבנו שאתה לא לבד במתקפה הזו ושיישובים נוספים נפגעו. כשאנחנו התפנינו לשפיים, נירה נשארה בכפר עזה והכווינה את הצבא ברחבי הקיבוץ".

היתה סוג של הקלה?

"רק אז הבנו את גודל האסון. בשפיים הלכנו עם הראש למטה כדי לא להיתקל במבטים ולהבין את מי כבר לא נראה לעולם ומי לא נמצא איתנו. סוג של הכחשה, אבל זו המציאות. את הלוויות ערכנו בתקופת הפינוי לשפיים. היו ימים בהם ערכנו 12 הלוויות ביום". 

אני מתעד חורבן

שפק הוא אב לשלושה ילדים וסבא לשני נכדים. הוא נולד בנאות מרדכי בזמן מלחמת ששת הימים. הוא גדל בכרמיאל, בוגר בית הספר לקציני ים בעכו ואת שירותו הצבאי עשה כלוחם וכחבר גרעין "גפסנית" בקיבוץ ייטב בבקעת הירדן. משנת 1998 נירה והוא מתגוררים בעוטף עזה, כולל כשש שנים בעין השלושה. הוא מצלם מאז גיל שבע. 

כמעט 30 שנים שירת שפק במשטרה, בעיקר בתחום חקירות נוער, ולאחר שסיים לימודי משפטים הוא התמקד בתפקידו כתובע משטרתי. את המדים הכחולים פשט לפני כשמונה שנים. בהמשך פתח משרד לעריכת דין בתחום הפלילי "ובשעות הפנאי", הוא מעיד על עצמו, "המצלמה תמיד עליי". מאז 7 באוקטובר החליט להתמקד רק בפעילות הקשורה לאותה שבת שחורה ולהשלכותיה. 

מה זה אומר? 

"בתחום עריכת דין סייעתי לעמותה שמטפלת בנפגעי 7 באוקטובר מול בתי דין פליליים בעולם. אנחנו מבקשים צדק, אנחנו אוספים ראיות ועדויות. הייתי חלק מזה. כיום, אני תומך מדי פעם מהצד ומסייע כמה שאפשר". 

מה אתה מרגיש בזמן שאתה מצלם עכשיו עדויות כאלו קשות?

"אני מתעד חורבן, אבל מתוך ידיעה ברורה שאני מתעד איזשהו תהליך שבו בחרנו בחיים. הסיפור הזה הוא מבוא לעתיד. אני מצלם את כל הדברים ואני לא רוצה לשכוח אותם. אני יודע שהכנפיים שלנו שבורות". 

התחקיר הצה"לי לגבי כפר עזה חידש לך משהו? 

"לא יותר מדי. אנשי צה"ל שהציגו אותו ביקשו מאיתנו סליחה והודו שהם פישלו. הצבא לקח אחריות. התחקיר הוא תחקיר נכון ואני משער שהחקירה נעשתה ממקום הכי נקי בעולם. נירה לקחה חלק מרכזי בתחקיר וליוותה את התחקירן. שום דבר לא הפתיע. ברור שהשאלה המרכזית היא היכן היה הצבא. אבל גם ברור שסליחה והכרה בכישלון לא יחזירו לנו את החברים שנרצחו". 

בהקשר של מחילה, את ספר הצילומים הראשון שלו הוא הציג במהלך השנתיים האחרונות בפני יחידה צבאית. בפתיחת תערוכה שערך מהם, "אמרתי למפקדי וחיילי אותה יחידה, כי התערוכה הזו היא חלק מסולחה שאנחנו צריכים לעשות איתם. זה חלק מקבלת הסליחה שהם מבקשים כל הזמן". 

ואין שום תחושת כעס בהקשר הזה? 

"אנחנו כועסים. אני מאוד כועס. אני מאוד כועס על הצבא שלא ביצע את תפקידו ברגע האמת. אבל בסופו של דבר כועסים על מי שאוהבים. מי שאתה לא אוהב וכועס עליו, אתה פשוט נלחם בו והורג אותו. פה אנחנו כועסים כי אנחנו אוהבים את צה"ל ואנחנו יודעים שתהליך חידוש הקשר צריך להיות.

אנחנו לא יכולים להפריד את עצמנו מהצבא או מכל גורם ביטחוני אחר. הכעס שלנו נובע מתוך הרצון שדבר כזה לא יקרה יותר. צה"ל זה אנחנו, שב"כ זה אנחנו, מוסד זה אנחנו. מדינת ישראל זה אנחנו. הכעס שלנו הוא סוג של פצעי אוהב. אין גט בינינו לבין המדינה והצבא. יש בינינו הרבה אהבה". 

"אני מתעד חורבן, אבל מתוך ידיעה ברורה שאני מתעד איזשהו תהליך שבו בחרנו בחיים. הסיפור הזה הוא מבוא לעתיד"

רק בעוד שנה, כנראה, הם יחזרו הביתה מרוחמה. "ובכל זאת רובנו בחרנו לעוף, בחרנו בחיים, בחרנו ברצון לשקם ולהשתקם. אנחנו אנשים אופטימיים. נמשיך לעבד את האדמה, נמשיך לגור על הגבול. כל הזמן אנחנו מדברים על היום שאחרי. הכל בחצאי סיסמאות בשלב זה. החלו בכפר עזה שיפוצים ואפילו לנו יש כבר תכנית לשיפוץ הבית. לא נגור באותו הבית. יש לנו זיכרונות לא טובים מאותה שבת. לא נחליף את מיקומו אבל בפנים הוא כבר ייראה אחרת". 

כל תמונה בספר, שייצא לאור בחודשיים הקרובים, מלווה בפסוק תנ"כי. לדבריו, כך היא "מקבלת משמעות נוספת וחיבור לשורשים של עמנו. אני אמנם לא אדם דתי, אבל לטעמי פסוק מתוך ספר הספרים יחבר לתקומה שלנו נדבך נוסף לאהבת העם, האומה והארץ".