מילים מהלב // האנשים שבמשמרת שלהם הופקרנו יכתיבו לנו איך ייראה המקום שבו נמשיך את חיינו?

ההחלטה שהתקבלה בקיבוץ כפר עזה, היא מסוג ההחלטות שאף קהילה לא אמורה לקבל. אחרי חודשים ארוכים של התחבטויות, דיונים ודמעות, החליטו 69% מחברי הקיבוץ להרוס את בתי שכונת "דור צעיר" שספגה טבח נוראי, ולהעתיק חלק מהבתים לאתר ההנצחה, שנמצא בסמוך לבית העלמין.

מאז התקבלה ההחלטה נשמעים קולות של משפחות שכולות, שעד כמה שאני מבין, כולן או מרביתן, אינן חברות הקיבוץ, שדורשות מהשרים אליהו, שיקלי ומראש הממשלה להתערב ולכפות על הקיבוץ לשנות את ההחלטה.

אותם אנשים שבמשמרת שלהם הופקרנו, אותה הנהגה שהביאה עלינו את האסון הזה, שחטאה, שפשעה, ושעד היום רובנו לא ראינו ולא שמענו ממנה – הם אלו שיבואו לומר לנו, חברי הקיבוצים, איך להנציח את מתינו?

כמי שחבר בצוות ההנצחה של הקיבוץ שלי, נחל עוז, אני קורא את זה ומתמלא בתחושות קשות.
את נושא הנצחת החברות והחברים שלנו אנחנו מנהלים ביראת שמיים. אין דרך אחרת לתאר את זה. כל אבן, כל מילה, כל החלטה נשקלת בחרדת קודש, מתוך הבנה שאנחנו מעצבים את הזיכרון של אהובינו, אבל גם את סביבת החיים שבה הקהילה שלנו אמורה להמשיך לצמוח, לחיות ולנשום.

החובה להקשיב למשפחות השכולות, כולן, היא חובה עליונה, ואין לי ספק שכך עשו בכפר עזה וכך אנחנו עושים בנחל עוז

לכן, המחשבה שגורמים בממשלה יתערבו בהחלטות הללו היא בלתי נתפסת. אותם אנשים שבמשמרת שלהם הופקרנו, אותה הנהגה שהביאה עלינו את האסון הזה, שחטאה, שפשעה, ושעד היום רובנו לא ראינו ולא שמענו ממנה – הם אלו שיבואו לומר לנו, חברי הקיבוצים, איך להנציח את מתינו? הם אלו שיכתיבו לנו איך ייראה המקום שבו נמשיך את חיינו?

זכות ההחלטה הסופית, הקשה מנשוא, על עיצוב הזיכרון והמרחב, שייכת ותישאר אך ורק לחברות וחברי הקיבוץ

אין ולא יכולה להיות לאף גורם ממשלתי את הזכות המוסרית להתערב בפצעים הכי עמוקים שלנו.
החובה להקשיב למשפחות השכולות, כולן, היא חובה עליונה, ואין לי ספק שכך עשו בכפר עזה וכך אנחנו עושים בנחל עוז. אבל זכות ההחלטה הסופית, הקשה מנשוא, על עיצוב הזיכרון והמרחב, שייכת ותישאר אך ורק לחברות וחברי הקיבוץ.

הכותב טום אורן-דננברג חבר קיבוץ נחל עוז