דעה // קיבוץ חדש במבואות ערד: התנועה הקיבוצית חוזרת למשימת ההתיישבות

בקיץ 2027, לאחר עשרות שנים שבהן לא הוקם קיבוץ חדש, צפוי לעלות על הקרקע הקיבוץ במבואות ערד.

לצד ההתרגשות והתקווה שמעורר המהלך, נשמעות גם ביקורות ושאלות: למה בכלל קיבוץ? למה דווקא במבואות ערד? ומה מקומו של המהלך בתוך המציאות המורכבת של הנגב?

מעל לכל אלה נדמה שיש דבר אחד שטרם הופנם: התנועה הקיבוצית חזרה למשימת ההתיישבות. אין זו רק החלטה להקים קיבוץ אחד, אלא חזרה לאחד מייעודיה ההיסטוריים – ליזום, לבנות ולפתח את חבלי הארץ של מדינת ישראל.

הוויכוח האמיתי איננו על מספרי דונמים, אלא על השאלה איזו מדינת ישראל אנו מבקשים לבנות, ומהו מקומה של ההתיישבות הקיבוצית במאה ה־21.

התנועה הקיבוצית חזרה למשימת ההתיישבות. אין זו רק החלטה להקים קיבוץ אחד, אלא חזרה לאחד מייעודיה ההיסטוריים – ליזום, לבנות ולפתח את חבלי הארץ של מדינת ישראל

בקעת ערד גדולה מספיק לכולם. גדולה מספיק לחיים של שגשוג ובשורה למדינת ישראל; לחיים מתקדמים, איכותיים ובטוחים לכל תושביה; לחיים של חוק, ריבונות, שלום, פתיחות ויצירה אנושית.

יש בה מקום להתיישבות, לשותפות ולפיתוח – לא זה על חשבון זה, אלא זה לצד זה. יש בה גם מקום לשמור על המדבר והטבע כנכס של כלל אזרחי ישראל.

הקיבוץ הוא הרבה יותר מצורת התיישבות. הוא רעיון, דרך חיים ותנועה ליישוב הארץ. מראשית דרכה של הציונות הייתה ההתיישבות הקיבוצית כוח יוצר – כזה שבנה קהילות, פיתח אזורים שלמים, הקים חקלאות, חינוך ותעשייה, וחיזק את גבולות המדינה.

במשך שנים ארוכות מדי כמעט שלא הוקמו קיבוצים חדשים, וההתיישבות חדלה להיות חלק משמעותי מסדר היום של התנועה הקיבוצית.

גבולות אינם נשמרים רק באמצעות צה"ל, גדרות ואמצעי ביטחון. הם נשמרים גם באמצעות אנשים הבוחרים לחיות בהם, לעבד את אדמתם, לגדל את ילדיהם ולהקים קהילה

אולי השאלה אינה למה מוקם היום קיבוץ חדש, אלא מדוע במשך כמעט 40 שנה הפסיקו לקום קיבוצים חדשים.

בתקופה הזו הפכה ההתיישבות, שלא בצדק, לנחלתו של מחנה תרבותי-פוליטי אחד. בכך הפסידה החברה הישראלית כולה. ההתיישבות אינה דגל מפלגתי ואינה כלי במאבק פוליטי; היא אחריות לאומית.

חזרתה של התנועה הקיבוצית למשימת ההתיישבות אינה רק הקמת קיבוץ נוסף, אלא השבת רעיון ההתיישבות למקומו הטבעי – כמשימה ציונית, חברתית וממלכתית של כלל החברה הישראלית.

לאחר 7 באוקטובר התחדדה מחדש אמת שמייסדי המדינה הבינו היטב: גבולות אינם נשמרים רק באמצעות צה"ל, גדרות ואמצעי ביטחון. הם נשמרים גם באמצעות אנשים הבוחרים לחיות בהם, לעבד את אדמתם, לגדל את ילדיהם ולהקים קהילה.

לכן, לצד שיקום קיבוצי העוטף והצפון, עלינו לשוב ולהקים גם קיבוצים חדשים. שיקום ויצירה אינם סותרים זה את זה – הם משלימים זה את זה. התשובה הציונית לחורבן אינה רק לבנות מחדש את שנפגע, אלא גם להוסיף חיים במקום שבו מדינת ישראל זקוקה להם.

הקיבוץ אינו מוקם על אדמות בדואים

הקיבוץ במבואות ערד הוא הביטוי המעשי של התפיסה הזו. הוא מוקם בשותפות בין התנועה הקיבוצית לתנועת הקיבוץ הדתי, אך משמעותו רחבה הרבה יותר מהקמתו של יישוב אחד. הוא מבקש להיות מוקד של חינוך, חקלאות, קהילה, תעסוקה ויוזמה, ולתרום לחיזוקו ולפיתוחו של הנגב כולו.

עתידו של הנגב לא ייבנה ללא החברה הבדואית, אך גם לא ללא התיישבות ציונית חדשה

הקיבוץ במבואות ערד אינו קם על חשבון איש – לא עקרונית ולא מעשית. הוא קם כדי להוסיף חיים, אחריות ועתיד לחבל הארץ כולו.

גם ביחס לחברה הבדואית חשוב לדייק. עתידו של הנגב לא ייבנה ללא החברה הבדואית, אך גם לא ללא התיישבות ציונית חדשה. משום כך התנועה הקיבוצית פועלת יחד עם מוסדות המדינה ובמסגרת הליכי התכנון וההסדרה שהם מובילים.

נציגי היישובים הבדואיים שותפים לתהליך באמצעות ועדת הגבולות, מתקיימים סיורים, מפגשי עבודה והיכרות עם המרחב, וכך נכון להמשיך גם בעתיד.

כל מהלך שיחזק את החברה הבדואית, יצמצם פערים, יעמיק את שלטון החוק ויתרום לפיתוחו של הנגב הוא אינטרס משותף של כלל תושבי האזור.

הקיבוץ הוא מעשה יהודי-ציוני. הוא מבקש להיות חלק מחבל ארץ משגשג, שבו יהודים ובדואים, קיבוצים, מושבים, ערים ויישובים נוספים מתפתחים זה לצד זה

יש מי שמנסה להציג את ההתיישבות הקיבוצית החדשה כעומדת בסתירה לשאיפה לישראל יהודית, דמוקרטית ושוויונית, המבוססת על ערכים אוניברסליים, שוויון ערך האדם וצדק חברתי. המציאות הפוכה. הקמת קיבוץ חדש היא מימוש עמוק של אותה תפיסה ציונית שעליה צמחה התנועה הקיבוצית.

זוהי ציונות הבוחרת לבנות במקום להפקיר, לפתח במקום לקפוא על השמרים ולהוסיף חיים במקום שבו נדרשת עשייה.

העובדות ראויות לדיוק. הקיבוץ אינו מוקם על אדמות בדואים. הוא מוקם במסגרת החלטות המדינה והליכי התכנון שלה

הקיבוץ הוא מעשה יהודי-ציוני, אך הוא תמיד חלק מסביבתו ותורם לה. הוא מבקש להיות חלק מחבל ארץ משגשג, שבו יהודים ובדואים, קיבוצים, מושבים, ערים ויישובים נוספים מתפתחים זה לצד זה, מתוך חוק, שותפות וכבוד הדדי.

אין סתירה בין התיישבות לבין שוויון, בין ציונות לבין שותפות, או בין חיזוק הריבונות לבין כבוד האדם. אלה אינם ערכים מתחרים, אלא ערכים המשלימים זה את זה.

העובדות ראויות לדיוק. הקיבוץ אינו מוקם על אדמות בדואים. הוא מוקם במסגרת החלטות המדינה והליכי התכנון שלה. היקף הקרקע החקלאית המתוכנן לכלל היישובים במרחב – כ־4,500 דונם לכ־1,500 בתי אב עתידיים – ממחיש שמדובר במהלך מידתי, שמטרתו יצירת התיישבות, חיזוק הנגב ופיתוח אזורי, ולא השתלטות על המרחב.

כך נבנית מדינה

ההתיישבות הקיבוצית תמיד ידעה להושיט יד לשותפות, וכך יהיה גם הפעם. אך היא ידעה גם לעמוד בנחישות על זכותה וחובתה ליישב את הארץ. כך היה מראשיתה, וכך יהיה גם היום. כל עוד יהיה צורך לחזק את גבולותיה של מדינת ישראל ולפתח את הנגב והגליל, התנועה הקיבוצית תמשיך להוביל את המשימה באחריות, בנחישות ובאמונה בצדקת הדרך.

אולי דווקא הדיון שהתעורר סביב מבואות ערד הוא הזדמנות לחשבון נפש רחב יותר. לא רק על הקמתו של קיבוץ אחד, אלא על מקומה של ההתיישבות בתנועה הקיבוצית ובחברה הישראלית

מבואות ערד אינה עומדת לבדה. היא חלק ממהלך רחב של שיקום קיבוצי העוטף והצפון, הרחבת קיבוצים קיימים, הקמת קיבוצים חדשים ויצירת נקודות התיישבות נוספות בגבולות ישראל.

אולי דווקא הדיון שהתעורר סביב מבואות ערד הוא הזדמנות לחשבון נפש רחב יותר. לא רק על הקמתו של קיבוץ אחד, אלא על מקומה של ההתיישבות בתנועה הקיבוצית ובחברה הישראלית. במשך שנים ארוכות מדי התרחקנו ממשימת ההתיישבות, והגיעה העת לשוב ולראות בה אחריות משותפת.

זו גם קריאה. לחברי הקיבוצים, לתנועות הנוער, למכינות, לגרעינים, לצעירים ולכל מי שמאמין בציונות מעשית – לא להסתפק בדיון. להצטרף למשימה. ליזום רעיונות, להקים גרעינים, לחזק קיבוצים קיימים ולהיות שותפים בהקמת קהילות חדשות. דלתה של התנועה הקיבוצית פתוחה בפני כל מי שמבקש לקחת חלק בדרך הזו.

כך נבנית מדינה. כך מתחזקים חבלי ארץ. כך ממשיכה ההתיישבות הקיבוצית למלא את ייעודה גם במאה ה־21.

הכותב, אדם לטרולו, ראש תחום התיישבות התנועה הקיבוצית