במאי 2024 ראיינתי למגזין "על הצפון" את ניסן זאבי, חבר כפר גלעדי, מייסד תנועת "הביתה. חוזרים לגליל" ו"לובי 1701" ומוביל פעילות יזמית אזרחית לשיקום הגליל בדגש על פיתוח כלכלי וקידום האינטרסים הביטחוניים של תושבי קו העימות.

אופק לחזרה הביתה טרם נראה וזאבי היה אז בכיתת הכוננות של הקיבוץ והניע כבר את "לובי 1701". "אני לא צ'ה גווארה גלילי. המטרה שלי היא להחזיר לאזור הזה את הביטחון כי אני רוצה שאשתי תחזור לכאן, ובזה זה מסתכם. כל האמצעים כשרים", הוא אמר אז וזה כמובן לחץ בול על הכפתורים הנכונים.

"אשתי שונאת שאני מדבר עליה, אבל אין ברירה. היא גרה כבר שבעה חודשים בחדר ואני שואל את עצמי איך אני מחזיר אותה לפה", הוא אמר וסיפר על הבית החלומי שהיא בנתה להם בקיבוץ, על האושר והאופוריה כשהיא והילדים הגיעו לביקור קצר מהכנרת. אחרי הצצה בפוסט בדף הפייסבוק שלו שהראה אותם מחובקים על רקע שער הקיבוץ, היא במעיל טרנץ' אופנתי ולא קיבוצי בעליל, תספורת מתוקתקת ומשקפי שמש של עורכת אופנה ב"ווג", תהיתי מיהי אותה בשמת הראובני זאבי, שנולדה רחוק מבית ילדים, ממקלטים ומקו העימות, שתנועה חדשה קמה כדי להחזיר אותה לקיבוץ באצבע הגליל, ומה היא בכלל חושבת על כל העסק.

ובכן, מעיל הגשם והמשקפיים השיקיים קצת הטעו אבל בשמת הראובני זאבי, 43, אוצרת מוזיאון בית "השומר" בכפר גלעדי, לא באמת נזקקה לשטיח אדום לפסוע עליו בעקבי סטילטו בחזרה בדרך לביתה, מיד בשנייה שהדבר התאפשר.

למעשה, בניגוד להרבה אימהות תושבות קו הגבול הצפוני שמיהרו לארוז את הילדים ולתת גז דרומה בבוקר 8 באוקטובר, בלחץ מוצדק לחלוטין, הראובני זאבי דווקא רצתה מאוד להישאר בכפר גלעדי עם בעלה והבנים שלהם, 7 ו-10 וחצי. "הרגשתי מאוד מוגנת. לא רציתי להתפנות, לא פחדתי", היא אומרת בפשטות.

איך את מסבירה את זה? ואת בכלל עירונית מהמרכז, לא נולדת עם הנרטיב של ההגנה על הגבולות וילדות בתוך מקלט.

"כל מקום בארץ הוא מסוכן והכביש מסוכן סטטיסטית יותר, וגם בתל אביב היו מלא פיגועים ונהרגו מלא אנשים, זה עניין של תפיסה ונרטיב ומה שאתה מספר לעצמך ואין בי פחד. אני מפחדת לא להגשים דברים שאני רוצה – זה מפחיד".

כשהבינה שאין לה ברירה, העדיפה ללכת עם הילדים ועם הקהילה לקיבוץ האון מאשר לבית הוריה ברמת השרון. "חשבתי שזה יהיה זבנג וגמרנו", היא משחזרת.

אז השאלה אם היו לך היסוסים לחזור בתום הפינוי לכפר גלעדי מיותרת לגמרי.

"ממש. חזרנו ב-17 בדצמבר 2024. זה היה מוקדם מאוד, ברגע שנחתמה הפסקת האש. העדפתי לחיות פה תחת איום טילים מאשר להיות עקורה מהבית שלי. ביום אחד אומרים לך שאת צריכה לעזוב את כל מה שאת מכירה ויודעת ולהתנהל במקום אחר. יש לי מאז ממש סיוטים במלונות. חופשה במלון ואני ישר חושבת 'איך אסתדר פה שנה?'. זה שינה את כל הקונספציה שלי לגבי המושג 'חופש'. בשביל לשרוד בזמן הפינוי סיפרתי לעצמי בכל יום מחדש סיפור שאני גרה על ימת הכנרת, אבל זה היה סיוט. נזקקתי לזה כדי להרים את עצמי, הייתי אופטימית".

אני מרגישה גאווה מאוד גדולה לחיות פה, בעיקר בפן האמנותי. צריך לייצר פה כמה שיותר תרבות ואמנות ואין סיבה שאנשים כאן לא יקבלו מה שצרכני תרבות מקבלים במרכז"

בחזרה לחיטוט בדף הפייסבוק של ניסן זאבי. בסוף מאי, לרגל יום הולדתה של בשמת, הוא איחל לה מזל טוב, כתב כמה דברים שכל אישה הייתה שמחה מאוד לקרוא וכינה אותה "חלוצה אמיתית, כזו שקוראים עליה באגדות". לא בטוח שהראובני זאבי עצמה הייתה כותבת "חלוצה" על כרטיס הביקור שלה, אבל, כמו בעלה, בוערת בה אג'נדה רלוונטית רצינית ומבחינתה לשם מתכנסת השיחה שלנו: "אני מרגישה גאווה מאוד גדולה לחיות פה, בעיקר בפן האמנותי. אני מרגישה שצריך לייצר פה כמה שיותר תרבות ואמנות ולהפוך את האזור למקום של יצירה ואין סיבה שאנשים כאן לא יקבלו מה שצרכני תרבות מקבלים במרכז".

הראובני זאבי גדלה ברמת השרון. "הייתה לי חברה שסבתא שלה גרה באילון וכמתבגרות בסוף החטיבה, במשך שלוש או ארבע שנים נסענו באופן תדיר לקיבוץ שעות באוטובוס וישנו אצל סבתא שלה וזה הקסים אותי: האווירה, החברויות, הבריכה… חשבתי שזה כמו מיקרוקוסמוס של היקום, וכשהייתי חיילת המשפחה של החבר שלי הייתה מכפר בלום וזה ממש קסם לי, זה הטריף אותי. תמיד אמרתי שאגור בתל אביב או בגליל העליון. זה תמיד היה החלום שלי".

היא למדה קולנוע, אדריכלות ועיצוב פנים בתל חי, שם הכירה את ניסן זאבי וכשהתחתנה עם בעלה הראשון, עזבה את הגליל לתל אביב. "זה היה מאוד קשה. גרתי בכפר גלעדי בדירת נעורים פיצית והחלום שלי בתל אביב היה להחזיק עדיין את הדירה ושאוכל לחזור אליה, שזה יהיה כפר המקלט שלי".

היא השתלמה בלימודי אוצרות עכשווית ואמנות בלימודי ההמשך של הטכניון, ניהלה את גלריה "ג'ינא" לאמנות נאיבית בינלאומית ואת "גלריה אפרת" בתל אביב — שם הפיקה ואצרה מעל 70 תערוכות, וכשפגשה כגרושה את זאבי שוב בתל אביב ב-2011, הפעם לדייט, והוא סיפר לה שבכוונתו לחזור לחיות בגליל, זה התאים לה בול. "מבחינתי הוא הגשים את החלום שלי".

העבודה והיצירה החזיקו אותי

עבודתה האוצרותית מתמקדת בחיבור בין אמנות ישראלית עכשווית לבין הקשרים חברתיים, היסטוריים וקהילתיים, תוך יצירת שיח חי בין אמנים, מוסדות וקהלים מגוונים. בעבר כיהנה כסמנכ״לית המוזיאון הפתוח לצילום בגן התעשייה בתל חי (שנסגר), עבדה במוזיאון הפתוח תפן ובין התערוכות הבולטות שאירח עד כה מוזיאון "השומר" בזמן כהונתה אפשר למצוא את "אלבום דרום", "אלבום צפון" – תערוכה קבוצתית של 88 אמנים במחווה לתושבי קו העימות, "גליל ארט – בין קיבוץ לבית", וכן תערוכות יחיד של ורדה יתום, מיכאל גלעדי, בלה קפלן, אסף קרול, עדי סגל וחיה גרץ־רן.

נלך קצת אחורה בזמן לדצמבר 2024. איך היה לחזור מהפינוי לקיבוץ בשלב כה מוקדם?

"מאוד אפוקליפטי, היו פה מאוד מעט אנשים, היה חורף קר. אבל היה בזה קסם, זמן של התכנסות וכל כך נהניתי מהימים האלו שהיו לא פשוטים, אבל היינו בבתים שלנו. היינו גרעין שחזר מכפר הנופש של האון ביחד, וזה היה מאוד מיוחד. המוזיאון היה סגור והתחלנו לעבוד בו, בהתחלה עבדתי מהבית, כי לבן הצעיר לא היתה עדיין מסגרת. בכל זמן הפינוי שמרתי על העבודה שלי, אז לא הייתי בהלם מהחזרה. הנחיתה היתה רכה כי הייתי בתנועה. תכננתי אז את התערוכה העתידית בבית 'השומר' ואני חושבת שהיה לי טיפה יותר קל כי העבודה והיצירה החזיקו אותי. האפשרות להמשיך עם החיים נתנה לי כוח".

דיברתי כבר עם כמה אנשים מהצפון שאמרו שהרבה מהעיכול המנטלי של מה שעברו בפינוי וגם החזרה הביתה, מתרחש כעת. היו הרבה שאמרו שציפו מאוד לשמוח עם השיבה, אבל בפועל לא חשו שמחים אלא חוו מורכבות מפתיעה. למשל התגעגעו מאוד לקהילה, אבל התקשו לצאת מהבית.

"יש פה 'אפטר שוק' חזק, הכול צף עכשיו ואני מדמה את זה לאיסוף והדבקה של השברים ואיחוי הפצעים, כי אי אפשר למחוק את מה שעברנו וזה משפיע. יש אנשים שחזרו אחרי כמעט שנתיים, זה פער מטורף וזה לא שמדובר ברילוקיישן או נופש, הוציאו אותך מהבית וזאת לא הייתה בחירה".

כולם חזרו לכפר גלעדי. בתחילת 'שאגת הארי' הייתי בטוחה שאנשים יברחו מפה, אבל להיפך. לא מוכנים להתפנות יותר. יש היאחזות בבית והבנה שלקחת החלטה ושאין לך מקום אחר

כפר גלעדי, היא אומרת, בתפוסה מלאה. "כולם חזרו ותחשבי איזו אמירה זו. יש פה קהילה נפלאה ובתחילת 'שאגת הארי' הייתי בטוחה שאנשים יברחו מפה, אבל להיפך. הם לא מוכנים להתפנות מפה יותר. יש היאחזות בבית והבנה שלקחת החלטה ושאין לך מקום אחר. במלחמה הזאת זה היה בהיר וברור שאנשים לא רוצים לזוז מפה".

את אוצרת אמנות ועושה גם פרויקטים עצמאיים בכל הארץ, כך שבאותה תקופה הגעת גם למרכז ומצאת שם שגרה, כשאצלכם המצב היה שונה לחלוטין. הקושי של אנשי הצפון להפוך שוב לשקופים הורגש ב"שאגת הארי".

"כעסתי מאוד אחר כך. היה לי מאוד קשה עם הדיסוננס הזה. שם עולם כמנהגו ופה העסקים נסגרים והמרחב של הילדים שוב מצטמצם…".

אבל אין בקול שלך מרירות או קובלנה.

"כי אני אופטימית ואני משתדלת לחשוב טוב ולייצר טוב, ולחיות כאן מבחינתי זאת לא חולשה אלא להיפך – הדבר הכי טוב עבורי ועבור משפחתי ואני יודעת שלפעמים אנחנו משלמים על זה כאן מחירים, אבל גם במרכז הארץ משלמים מחירים מסוג אחר. 'שאגת הארי' לא ערערה אותי, להיפך. היא גרמה לי לרצות להיות כאן לתמיד. אין את הקסם והמשקל ההיסטורי וההון האנושי הזה בשום מקום אחר. הכי קל לגור במרכז וליצור שם. אוקיי. יכולתי לעבוד שם איפה שבא לי, אבל אין את הייחוד. פה לכל אירוע או כנס יש אפקט ומשמעות מטורפים. אני ממש מרגישה שהתברכתי שזה מה שאני עושה".

אנחנו ממש נלחמים

עד 7 באוקטובר, היא אומרת, מוזיאון בית "השומר" חווה תקופת רנסאנס. "הגלריות לאמנות עכשווית הביאו לכאן מלא אנשים. טובי האמנים הציגו אצלנו ואירועים היו מתמלאים לגמרי. ועכשיו אנחנו ממש נלחמים. היה אמור להיות כאן כנס בספטמבר הקרוב והודיעו לי שמזיזים אותו ואני נעמדתי על הרגליים האחורית כדי שזה לא יקרה. למה להזיז? אני יכולה לגור כאן ואתם לא יכולים להגיע לכאן לכנס, למה?! מאוד קשה לי שלמקום יש עכשיו דימוי של 'מסוכן'. אני לא יכולה להתווכח עם פחד של אנשים ואני לא מבקרת אותם, רק אומרת שצריך להתייחס לדברים בצורה אחרת ולייצר תשתית רצינית ולהרים את הצפון מהקרשים".

היה אמור להיות כאן כנס בספטמבר והודיעו לי שמזיזים אותו ונעמדתי על הרגליים האחוריות כדי שזה לא יקרה. למה להזיז? אני יכולה לגור כאן ואתם לא יכולים להגיע לכאן לכנס, למה?!

אז היא רוצה לספר על שיתופי פעולה "מדהימים" מבחינתה: "התערוכה הבאה תהיה של הדר סייפן. תערוכה היקפית מאוד גדולה. הגלריה שלנו בגודל 150 מ"ר והדר תציג עבודות וידאו וצילום חדשות. ואנחנו עובדים על תערוכה חדשה שמיד אחריה תיפתח התערוכה של ורנר בראון שמגיעה ממוז"א בתל אביב. אנחנו דוגלים בשיתופי פעולה ועושים דברים שמחברים את המרכז לגליל".

מה את אוהבת באמנות?

"אני אוהבת שאמנות מזיזה בי משהו, מפעילה את הרגש והמוח שלי – בעיקר את הרגש. שאני נעמדת מול יצירה והלב שלי מתפוצץ או שהשמחה והכאב שלי מורגשים. מוצגת אצלנו התערוכה "וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד" של רונית וגוני שפרון, ואחת הנשים בקיבוץ ניגשה אלי ואמרה לי שהיא חייבת לומר שהצפייה בתערוכה הייתה מבחינתה רגע מזוקק ושהתערוכה נגעה בה ועשתה לה כל כך טוב. וזה הרגע הזה שמישהו מרגיש משהו וחולק אותו איתך ואין מדהים מזה. באמת".