דעה // מבואות ערד: לא על חורבות עבר, אלא על תקווה לבניית עתיד משותף

הוויכוח על הקמת הקיבוץ החדש והתיישבות חדשה במבואות ערד חשוב מדי מכדי להפוך לעוד פרק בעימות שבין יהודים לבדואים בנגב או לעימות בין מתנגדי שלטון דמוקרטי לתומכיו.

ראשית, אני רוצה להודות לנתי יפת, על שגרם לדיון הזה להתחדד. תודה על דעתך ומכאן אני מזמין אותך לעשות דבר באמת ולהיפגש ולדבר על הסוגיות ולפעול ביחד איתנו לעתיד האזור, אם באמת אתה רוצה לעשות משהו עם זה. אם זו רק דעה, אז שוב תודה.

האמת, שרציתי להגיב מיד, שכן המאמרים הם מגמתיים, מאוד חד כיווניים ויותר מכך לדעתי הכותב לא בעל יכולת לנתח את הסוגייה כמכלול שלם של אתגרים הקיימים במרחב, שמגורי הבדואים הם רק חלק מהם. יש לומר שהכנתי טיעונים מנומקים ומגובים ל"נתונים" שהלאה אותנו בהם הכותב, אך לבסוף בחרתי ללכת בדרך אחרת בעמדתי בתחום, דרך של תקווה ואחריות.

הנגב אינו משחק סכום אפס

המאמר הראשון הקורא לתנועה הקיבוצית להקים את יישובי מבואות ערד "לצד הכפר תל ערד ולא על חורבותיו" מעלה שאלות מתבקשות על מדיניות המדינה כלפי החברה הבדואית ואני מוסיף, לצד שאלות קשות על אחריותם של האזרחים הבדואים למצבם, לעתידם ולאורך חייהם.

דרך הסדרת המרחב, יש לבדואים לראשונה פתרון ראוי למרחב כפרי חדש ביוזמת מדינת ישראל, אותו מוביל איש מכובד מאוד ובעל יכולות רבות מהמגזר מתוכם.

אפשר להכיר בזכויותיהם ובצרכיהם של אזרחי ישראל הבדואים בנגב, ובאותה נשימה להאמין בזכותה וחובתה של החברה היהודית להקים יישובים חדשים בנגב

אבל מכאן ועד המסקנה, שהקמת קיבוץ חדש במבואות ערד היא בהכרח מעשה של עוול — המרחק גדול, מנותק מהמציאות ובחזקת "לשפוך את התינוק עם מים".

אנו חיים בעולם מורכב – אפשר להחזיק בשתי אמיתות או יותר, אפשר להכיר בזכויותיהם ובצרכיהם של אזרחי ישראל הבדואים בנגב, ובאותה נשימה להאמין בזכותה וחובתה של החברה היהודית להקים יישובים חדשים בנגב.

אפשר לפעול לפתרונות ראויים לעתיד הבדואיים, ובמקביל לקדם התיישבות יהודית חדשה. אפשר לרצות חברה שוויונית, ובמקביל להאמין בחזון הציוני של יישוב הארץ.

ואפשר, ואולי אפילו חובה, לעשות את כל אלה בלי לראות בכל יוזמה יהודית חדשה איום על האוכלוסייה הבדואית או חלילה איום על "האזרחים הדמוקרטים" שאינם יהודים או שאינם רוצים להיקרא "יהודים". הנגב אינו משחק סכום אפס.

המאמר מציג את הקיבוץ העתידי כחלק ממנגנון שמטרתו לפנות את תל ערד. זו טענה שקרית, שאינה יכולה להישען רק על סמיכות גיאוגרפית או על העובדה שהמדינה מקדמת במקביל מהלכי הסדרה ופיתוח במרחב

הקיבוץ החדש וההתיישבות היהודית איננה צריכה להיות היריבה של הבדואים כפי שאנו לא רואים בהם כיריבים, דווקא כאן נמצאת ההזדמנות הגדולה.

הקיבוץ העתיד לקום במבואות ערד אינו אמור להיות יישוב יהודי, שמגיע אל הנגב, מקים גדר ומפנה את מבטו פנימה. הוא יהיה קיבוץ מסוג אחר. קהילה ציונית, חקלאית, חדשנית ומעורבת, שתראה בשכנים הבדואים חלק מהמרחב שבו היא חיה.

מרחב שבו מתקיימים זה לצד זה חקלאות יהודית וחקלאות בדואית; חינוך יהודי לצד היכרות ושיתוף פעולה עם החברה הבדואית; עסקים, תעסוקה, מסחר, אנרגיה, מים וטכנולוגיה שמייצרים הזדמנויות לשני הצדדים ובתנאי שגם הבדואים ירצו ויפעלו לכך בביטחון ולביטחון אישי וקהילתי. במקום לשאול מי "קיבל" את הקרקע, אפשר לשאול כיצד מייצרים ממנה ערך גדול יותר עבור כל תושבי האזור.

לא נכון להפוך את הקיבוץ לסמל של מדיניות הפינוי. המאמר מציג את הקיבוץ העתידי כחלק ממנגנון שמטרתו לפנות את "תל ערד". זו טענה שקרית, שאינה יכולה להישען רק על סמיכות גיאוגרפית או על העובדה שהמדינה מקדמת במקביל מהלכי הסדרה ופיתוח במרחב. הייתה מחלוקת תכנונית על מיקום היישובים — שנוהלה באופן שקוף ומקצועי משנת 2011.

גם לחברה הבדואית מגיע אופק — וגם לחברה היהודית

יש נקודה אחת חשובה שבה דווקא ראוי להסכים עם כותב המאמר: המצב הקיים אינו יכול להימשך. אם עשרות אלפי אזרחים חיים במשך שנים ללא אופק תכנוני ברור, ללא תשתיות מספקות וללא ודאות לגבי עתיד משפחותיהם — זו בעיה לאומית. אותה תפיסה צריכה להיות מופנית גם כלפי החברה היהודית בנגב.

גם לקבוצות צעירות ומשפחות, אשר בוער בהם הרצון להגשים וליצור, המבקשות להקים קהילה חדשה, גם להם מגיעה האפשרות לבנות את ביתם שלא בבאר שבע, ערד או רמת גן. גם למשפחות המבקשות לחיות חיים קהילתיים, חקלאיים וציוניים מגיעה האפשרות להגשים את חזונן.
שוויון אינו אומר שקבוצה אחת צריכה לוותר כדי שקבוצה אחרת תוכל להתקיים.

שוויון אמיתי פירושו יצירת מרחב שבו שתי הקבוצות יכולות להתפתח. במקום להתחרות על מי יהיה כאן, אפשר לשאול מה אפשר לבנות כאן ביחד

שוויון אמיתי פירושו יצירת מרחב שבו שתי הקבוצות יכולות להתפתח.
דווקא החקלאות יכולה לחבר, רק שהחקלאות של המאה ה-21 חייבת להיות שונה לחלוטין מזו של העבר.

חממות מתקדמות, חקלאות מדייקת, הידרופוניקה, אנרגיה מתחדשת, שימוש יעיל במים, עיבוד תוצרת, מרכזים לוגיסטיים, שיווק משותף והכשרות מקצועיות — כל אלה יכולים להפוך את המרחב כולו למוקד חקלאות מדברית חדשני. במקום להתחרות על מי יהיה כאן, אפשר לשאול מה אפשר לבנות כאן ביחד.

הקיבוץ יכול להיות חלק מהפתרון

דווקא משום שהקיבוץ החדש מוקם מאפס, יש לו אפשרות להגדיר מראש את מערכת היחסים עם סביבתו.

אפשר להקים מסגרות של שיתוף פעולה עם הקהילות הבדואיות באזור.
אפשר ליצור מסלולי תעסוקה והכשרה.
אפשר לפתח שיתופי פעולה חקלאיים.
אפשר לפתוח מסגרות חינוכיות וקהילתיות למפגש.
אפשר ליצור מסחר ושירותים משותפים.
ואפשר לגדל דור צעיר שמכיר את השכן שלו לא דרך כותרות בעיתון של כותב מאושר או מתוסכל — אלא דרך החיים עצמם.

זו אינה נאיביות, זו שליחות – התיישבות המבינה שהחוסן של יישוב אינו נמדד רק במספר הבתים שבו, אלא גם באיכות היחסים והעומק הכלכלי והחברתי שהוא מצליח ליצור סביבו.

מה המינימום המחייב? ששתי האוכלוסיות ירצו בכך ויחתרו למימוש יחדיו באחריות.

הנגב גדול מספיק

המשפט "בקעת ערד רחבה מספיק; יש מקום לכולם" שמופיע במאמר הוא דווקא משפט שאפשר להסכים איתו. יש מקום לכולם: ליישובים בדואיים מוסדרים ומתפתחים, לקיבוצים חדשים, לחקלאות, לשמירת טבע, לתשתיות, לתעסוקה ולמרחב שבו יהודים ובדואים אינם חיים זה מול זה, אלא זה לצד זה.

השאלה האמיתית אינה האם להקים קיבוץ או להסדיר את החברה הבדואית. השאלה היא האם אנחנו מסוגלים לתכנן את הנגב כך ששני הדברים יקרו? התשובה היא כן! וכך זה מתקיים וטרם הסתיים. יוכיחו כולם יכולת ויש עוד נגב לפתח.

מבואות ערד היא הזדמנות היסטורית. הקמת הקיבוץ החדש צריכה להיות עוד חוליה בשרשרת של התיישבות יהודית בנגב.

השאלה האמיתית אינה האם להקים קיבוץ או להסדיר את החברה הבדואית. השאלה היא האם אנחנו מסוגלים לתכנן את הנגב כך ששני הדברים יקרו? התשובה היא כן

אבל היא יכולה להיות הרבה יותר מזה. היא יכולה להיות ניסוי ישראלי חדש: קהילה ציונית שמגיעה לנגב לא כדי להתרחק מהמרכז, אלא כדי לחיות בו ולהשתלב בו; לא כדי למחוק את השכנים, אלא כדי להכיר בהם; לא כדי לוותר על זהותה, אלא כדי לבנות זהות חזקה ובטוחה שמסוגלת לחיות לצד זהויות אחרות.

החזון אינו "קיבוץ במקום כפר". החזון צריך להיות: קיבוץ וישובים לצד כפר ועיירות, חקלאות לצד חקלאות ותעשייה מתקדמת. קהילה לצד קהילה. יהודים ובדואים הבונים יחד מרחב נגב חזק, יצרני ומשגשג.

אם זו תהיה רוח ההתיישבות במבואות ערד, הקיבוץ החדש לא יהיה חלק מהבעיה. הוא יכול וצריך להיות חלק מהפתרון. ציונות אינה מילה גסה, להפך ואנו גאים בכך מאוד – וגם שוויון אינו מחייב ויתור על התיישבות.

הקיבוץ אינו המדינה

המאמר השני על הקמת הקיבוץ במבואות ערד מבקש להציב בפני התנועה הקיבוצית שאלה גדולה: "מהי ציונות?" זו שאלה ראויה.

אבל הדרך שבה היא מוצגת במאמר מייצרת דיכוטומיה מלאכותית: כאילו קיימת בחירה בין ציונות לבין דמוקרטיה, בין התיישבות יהודית לבין שוויון, בין הקמת קיבוץ לבין זכויותיהם של אזרחי ישראל הבדואים. אין צורך לבחור.

אפשר לקדם התיישבות יהודית בנגב ובאותה נשימה לקדם פתרון הוגן וארוך טווח לסוגיית הכפרים הבדואיים. דווקא היכולת להחזיק בכל הערכים האלה יחד היא מבחן אמיתי לחברה הישראלית

אפשר להיות ציוני ולהאמין בשוויון מלא בפני החוק. אפשר להקים קיבוץ יהודי ולהתנגד לאפליה של אזרחים ערבים. אפשר לקדם התיישבות יהודית בנגב ובאותה נשימה לקדם פתרון הוגן וארוך טווח לסוגיית הכפרים הבדואיים. דווקא היכולת להחזיק בכל הערכים האלה יחד היא מבחן אמיתי לחברה הישראלית.

המאמר חוזר שוב ושוב על הקשר בין הקמת הקיבוץ לבין הריסת בתי תל ערד. אבל כאן נדרשת הבחנה בסיסית. הקיבוץ אינו ממשלת ישראל. הקיבוץ אינו רשות הבדואים. הקיבוץ אינו הגוף שקובע את מדיניות הסדרת הכפרים הבדואיים.

הקיבוץ הוא קהילה של אנשים המבקשים להקים את ביתם בנגב. אפשר לבקר את מדיניות המדינה, אבל מכאן ועד להפוך את הקיבוץ עצמו לאחראי למדיניות הזו — זו קפיצה שאינה ראויה.

צווי הפינוי עומדים תלויים על פי חוק במדינת ישראל כבר עשרות שנים והאזרחים הבדואים אינם מתפנים והמדינה לא העמידה פתרון ראוי. היום יש פתרונות שקידמה המדינה

הטענה ש"הקיבוץ קם על חורבות הכפר" (מה שעובדתית לא נכון לחלוטין, אבל לשם הדיון נתקדם) דורשת יותר מסמיכות גיאוגרפית. היא דורשת להוכיח שהקמת הקיבוץ מחייבת את פינוי הכפר.

צווי הפינוי עומדים תלויים על פי חוק במדינת ישראל כבר עשרות שנים והאזרחים הבדואים אינם מתפנים והמדינה לא העמידה פתרון ראוי. היום יש פתרונות שקידמה המדינה.

האם שוויון כולל גם להיות אזרח שומר חוק? אם אני אחליט לקחת את הקבוצה להתיישב ברגע זה בשטח טרם ההסדרה וההיתר מהמדינה, כמה זמן להערכת נתי יפת ייקח לפנות אותנו?

ואגב, אני מזמין את אדון יפת להצטרף אלינו לקיבוץ או לחילופין ליישוב החדש "מרווה" ולהיות חלק מהפתרון ולא מהבעיה.

ציונות אינה אפליה

אחת הטענות המרכזיות במאמר היא שהמונח "מעשה יהודי-ציוני" מעיד כביכול על העדפה פסולה של יהודים על פני ערבים. זו תפיסה מצמצמת של ציונות.

ציונות היא בראש ובראשונה התנועה הלאומית של העם היהודי והרעיון של בניית בית לאומי יהודי בארץ ישראל. היא אינה שוללת את זכויותיהם של אזרחי המדינה שאינם יהודים.

היא גם אינה מחייבת את היהודים להפסיק להתיישב, לבנות קהילות ולפתח את הנגב כדי להוכיח שהם דמוקרטים. מדינת ישראל יכולה להיות גם מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות לאזרחיה. אין כאן סתירה הכרחית.

האם אלו חיים ראויים לאדם ובוודאי לילדים במדינת ישראל של 2026? ערמות של זבל ופסולת על כל סוגה. ביוב שזורם בחוץ, חשמל מאולתר אם בכלל, אין מים זורמים. למה לחיות כך היום?

ומה עם זכותם של אנשים לבחור את אורח חייהם?

המאמר מדבר בצדק על הרצון של תושבי תל ערד להמשיך באורח חיים כפרי וחקלאי. רק שבסיבוב בין מקבצי המגורים, אין לי אלא לשאול, האם אלו חיים ראויים לאדם ובוודאי לילדים במדינת ישראל של 2026? ערמות של זבל ופסולת על כל סוגה. ביוב שזורם בחוץ, חשמל מאולתר אם בכלל, אין מים זורמים. למה לחיות כך היום?

זו לא בושה שהמדינה תגיד – לא עוד! לא חיים כך בישראל. ומשם, צריך להסדיר אחרת ולא משנה היכן ועל הדרך להסביר שסגנון ורמת חיים גם עולים כסף. יש פתרונות בעולם לאוכלוסיות שהתעקשו לחיות את חייהם בניתוק מאורחות חיי המדינה והחברה בה הם חיים, לא חושב שצריך לקדם זאת כאן, אך זה קיים.

אבל אותה זכות בדיוק צריכה להינתן גם לקבוצה שמבקשת להקים ישובים חדשים. אנשים שבוחרים לחיות בקהילה שיתופית, חקלאית, ציונית ומעורבת אינם פחות לגיטימיים מאנשים המבקשים לחיות בקהילה כפרית בדואית.

המדינה אינה אמורה לבחור מי "ראוי" יותר לאורח חיים כפרי. היא צריכה לתכנן מרחב שבו ניתן, ככל שניתן, לאפשר לשתי הקהילות להתקיים.

לא כל ויכוח על קרקע הוא ויכוח על גזע

המאמר מציג את הפערים בהקצאת הקרקע כראיה כמעט מכרעת לאפליה גזעית. ייתכן שיש פערים שראוי לתקן. ייתכן שמדיניות המדינה כלפי החברה הבדואית טעונה שינוי. כמו גם האוכלוסייה עצמה נדרשת לשינוי בתוכה ועם עצמה.

שוויון אינו אומר שכולם צריכים להיות אותו דבר. הטענה שלפיה מדינה שוויונית צריכה להיות "עיוורת צבעים וגזעים" נשמעת ליברלית, אבל היא אינה בהכרח מתאימה למציאות הישראלית.

האתגר הוא לא למחוק את המרכיב הלאומי היהודי בשם השוויון. האתגר הוא להבטיח שהמרכיב הלאומי היהודי לא יהפוך לשלילת זכויותיהם של אזרחים אחרים. זה הבדל מהותי

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא גם מדינה שבה חיים אזרחים דרוזים, ערבים, בדואים ואחרים, הזכאים לשוויון אזרחי. האתגר הוא לא למחוק את המרכיב הלאומי היהודי בשם השוויון. האתגר הוא להבטיח שהמרכיב הלאומי היהודי לא יהפוך לשלילת זכויותיהם של אזרחים אחרים. זה הבדל מהותי.

התיישבות יהודית אינה כשלעצמה שלילת זכויות. שלילת זכויות היא שלילת זכויות ולכן צריך לבחון כל החלטה לגופה.

מעשה הקיבוץ החדש

דווקא כאן התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי, דרך מעשה הקיבוץ החדש, יכולים להציע משהו חדש.

התנועה הקיבוצית אינה חייבת לבחור בין שתי האפשרויות שמוצגות במאמר: ציונות לאומנית מצד אחד או דמוקרטיה "עיוורת" מצד שני. היא יכולה להציע ציונות אחרת: ציונות של בנייה, ציונות של חקלאות, ציונות של אחריות, ציונות של קהילה.

הקיבוץ החדש צריך להגיע למרחב לא "ככוח כובש", אלא כקהילה מצטרפת למרחב קיים, אך באותה נשימה מבינה את כובד אחריותה על הצלחת המרחב כולו

ציונות שמחזקת את הנגב באמצעות אנשים שבוחרים לחיות בו, לעבוד בו ולבנות בו את עתידם. אבל גם ציונות שמבינה שהנגב אינו ריק. הוא ביתם של אנשים, קהילות, מסורות וזהויות שונות.

לכן הקיבוץ החדש צריך להגיע למרחב לא "ככוח כובש", אלא כקהילה מצטרפת למרחב קיים, אך באותה נשימה מבינה את כובד אחריותה על הצלחת המרחב כולו.

מבחן אמיתי לציונות

הציונות של 2026 אינה צריכה להוכיח את עצמה באמצעות מאבק נגד הבדואים. היא צריכה להוכיח את עצמה באמצעות היכולת לבנות כאן עתיד – להקים יישובים וקהילות, לחזור לחקלאות ועבודת אדמה, להקים תשתיות, לבנות כלכלה אזורית חזקה ועמידה.

ובאותו זמן — לבנות יחסי שכנות עם מי שכבר חיים כאן. הקיבוץ החדש אינו צריך להתנצל על היותו יהודי-ציוני. הוא גם אינו צריך להיות אדיש למציאות שמסביבו. הוא יכול להיות גם וגם.

וזה אולי המסר החשוב ביותר: לא ציונות במקום שוויון. לא שוויון במקום ציונות. אלא ציונות שמכירה בשוויון ומיישמת אותו ללא בדל של התנצלות על מימוש החזון הלאומי והאחריות האזרחית ושל המדינה לפתח את הפריפריה ואת הנגב בפרט.

אני קורא לשכני העתידיים הבדואים, בואו ביחד נניח לעבר ונבנה עתיד טוב יותר למען ילדינו ולמען הצלחת המרחב כולו. מבואות ערד אינם צריכים להפוך לזירת הכרעה בין יהודים לבדואים

חיזוק המרחב באזרחים חזקים, רק יתמוך במסע שהחברה הבדואית נדרשת גם לעבור.

אני קורא לשכני העתידיים הבדואים, בואו ביחד נניח לעבר ונבנה עתיד טוב יותר למען ילדינו ולמען הצלחת המרחב כולו. מבואות ערד אינם צריכים להפוך לזירת הכרעה בין יהודים לבדואים. הם יכולים להפוך למקום שבו מוכיחים שאפשר אחרת.

קיבוץ חדש.
קהילות בדואיות חזקות.
חקלאות מתקדמת.
כלכלה אזורית.
חינוך משותף.
ושכנות טובה.

זו אינה חולשה של הציונות. זו יכולה להיות אחת מצורותיה הבוגרות ביותר ועם השראה לעתיד.

ולסיום, אני רוצה לענות לשאלה ששואל מר יפת בציניות אופיינית, שאינה מחכה לתשובה, "מה את יותר התנועה הקיבוצית, יהודית או ישראלית?"
לא יכולתי לחשוב על הבחנה שונה מלשאול אֵם את מי היא אוהבת יותר מבין ילדיה?

ובכן, התשובה היא גם וגם, כשלכל הגדרה יש את הרגש שלה והמקום המיוחד שלה ויותר מזה, הגם שאולי חלק שכחו, כמה קיבוצים יש במדינת ישראל שחבריהם אינם יהודים?

גרעין ההקמה לקיבוץ חדש "יחד – אדם ואדמה" הוא גרעין מגוון של גברים ונשים, בוגרים וצעירים, אשר "נעים" על מרחב ההגדרה היהודי על גווניו השונים ומטרה אחת לנגד עינינו – ליישב דרך רעיון חדש של אחדות, של קבלת האחר, של שותפות ושל המשך הגשמה ציונית משותפת.

נעשה ונצליח, קום יקום.

הכותב, גל שוחמי, יו"ר גרעין "יחד – אדם ואדמה"